אבני חפץ פט

ג"כ אמרינן דאגב אונסי' גמר וקנה, ובשער המשפט סוס"י ר"ה הביא בשם הרשב"א רפ"ק דקידושין שכתב, דאי אגב אונסי' גמר וזבין, כ"ש דגמר וקני, כי, וכיון שכן אם נקטינן דבמוכר וכר מפני דוחקו אין לו טענת אונאה, ה"ה דבקונה מחמת דוחקו אין לו טענת אונאה, ולדברי הרשב"א עוד כש"כ הוא, ואם במוכר מפני דוחקו אין לו טענת אונאה, מכש"כ שבקונה מחמת דוחקו אין לו טענת אונאה, וכאשר צדדנו למעלה

ט) עוד נראה לי לצדד דברבים כדוגמת הענין שלפנינו, שהקהל קנו האתרוג בלא"ה ל"ש דין אונאה, דלפי המבואר בחו"מ סי' רכ"ז סעיף ה', אם האונאה אינה יתר מפרוטה (ולדעת הטור הובא ברמ"א שם עכ"פ כדי פרוטה) ל"ש בה דין אונאה, ועיין בסמ"ע שם ס"ק י"ב, וא"כ בנידון שלפנינו, שהקהל קנו האתרוג לצורך אנשי העיר, הוה כשותפים שקנו אתרוג, דבני העיר בעניני צורכי העיר המה כשותפים, כדאיתא בחו"מ סי' קע"ו סעיף כ"ה וכן הוא ג"כ בחו"מ סי' קס"ג סעיף ג', ואם באנו לחלק האונאה על כל השותפים היינו על כל אנשי העיר לא יעלה על כל אחד יתר מפרוטה, בכה"ג ליתא לדין אונאה. ויש להביא קצת דמיון לזה מדברי רש"י סוכה (כ"ז ע"ב) שכתב דאם כל ישראל יוצאין בסוכה אחת בודאי לא יהי' ש"פ לכל חד, וה"נ כשנחלק האונאה על כל אנשי הקהל, בודאי לא יגיע ש"פ לכל אחד מאנשי הקהל וליתא בזה לדין אונאה, ועיין בפתחי תשובה חו"מ סי' רכ"ז ס"ק כ"ג שכתב כן, דבשותפים ל"ש דין אונאה עד שתהי' האונאה ש"פ לכל אחד, וא"כ בקהל דהוה כשותפים, בעינן שתהי' האונאה ש"פ לכל אחד מאנשי הקהל וכמו שכתבנו, וכיון שבודאי לא תעלה האונאה ש"פ לכל אחד, אין בזה דין אונאה. ויש להעיר מדברי תשו' הרא"ש שהבאתי למעלה, שכתב דבשכירות אלמואנה מהקהל ליכא דין אונאה, כי אלמואנה משתנות לפי הזמן, ולא כתב בפשיטות דבקהל ל"ש דין אונאה, ומשמע דשייך דין אונאה בקהל, אכן משם אין ראי' די"ל דשם מיירי שהשוכר נתאנה וגבי השוכר בודאי יש כדי אונאה, ואפי' אם נאמר דמיירי כשהקהל נתאנה, דילמא מיירי שהאונאה היתה כ"כ מרובה, שעלתה יותר מש"פ לכל אחד מאנשי הקהל, אבל בנידון שלפנינו בודאי לא מעלה האונאה כדי ש"פ לכל אחד, וליתא בזה לדין אונאה וכמ"ש

י) אמנם בגוף הדבר שהבאנו, דבשותפים שנתאנו בעינן שתהי' האונאה יתר מש"פ או עכ"פ כדי פרוטה לכל אחד, ואם אין האונאה עולה לכל אחד כדי פרוטה ליתא לדין אונאה, הנה יש להסתייע לאידך גיסא, דל"ב בשותפים שתהי' האונאה ש"פ לכל אחד, מדברי האלשיך עה"ת בפרשת בהר, שכתב דאף דשיעור אונאה הוא כדי שתות מהמקח, מ"מ בשותפים שנתאנו א"צ שתהי' האונאה כשיעור שתות לכל אחד, רק אם יש כשיעור שתות לכל השותפים ביתד הוה בגדר אונאה, עיי"ש שהעמיס זאת בלשון הכתוב: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו, והיינו וכי תמ תמכרו רבים, ממכר לעמיתך יחיד, או קנה סתם בין יחיד בין רבים, מיד עמיתך יחיד, אני מצוה אל תונו כאלו אין כאן שנים, איש ואחיו, קונה ומוכר, כי שיעור האונאה שוה לרבים וליחיד עיי"ש. ולפ"ז י"ל כמו לענין שיעור האונאה שהוא שתות, ל"ב בשותפים שיהי' לכל אחד לבדו כשיעור שתות, רק סגי אם יש לכולם ביחד כשיעור שתות שיהי' בגדר אונאה, ה"ה גם לענין כמות האונאה, דבעינן שתהי' יתר מפרוטה או שוה פרוטה ל"ב בשותפים שתהי' האונאה על חלק כל אחד מהשותפים ש"פ, רק סגי אם האונאה לכולם ביחד היא ש"פ, ואף שעל חלק כל אחד אינה ש"פ כבר הוה בגדר אונאה (ועיין למעלה בסי' כ"א מה שהארכתי בדברי האלשיך שהבאתי)

יא) ויש להעיר עוד מדברי המהרי"ט בתשובה חחו"מ סי' ק"ה, שכתב לענין הא דנקטינן דאין משביעין שבועת השותפים, רק אם החשד הוא על שתי מעין, וכן פסקינן בחו"מ סי' צ"ג, אם יש שותפין הרבה שתובעין, ל"ב שתי מעה לכל אחד מהשותפים התובעים, רק סגי אם כולם ביחד תובעין שתי מעין, ועיין בברכי יוסף חחו"מ סי' ז' שנסתייע מזה, לענין הא דנקטינן שם בש"ע דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ אם שני שותפים תבעו לאחד פרוטה נזקקין, ול"ב שהתביעה תהי' ש"פ לכל אחד מהשותפים, רק סגי אם היא ש"פ לכל התובעים ביחד עיי"ש, וה"נ י"ל דבשותפים שנתאנו ל"ב שתהי' האונאה ש"פ לכל אחד מהשותפים, רק סגי אם היא ש"פ לכל השותפים ביחד שיהי' שייך בה דין אונאה. אמנם בשער המשפט סי' צ"ג חולק על המהרי"ט, וס"ל דבשבועת השותפים בעינן שתי מעין לכל אחד מהשותפים ולא סגי אם החשד הוא על שתי מעין לכל השותפים ביחד, וזה משום דהא דבעינן כפירת שתי מעין ילפינן בר"פ שבועת הדיינים שהוא מחמת שהכפירה צריכה להיות בדבר חשוב, ופחות משני כסף ל"ה דבר חשוב, וכיון שכן בעינן דוקא שיהי' לכל אחד מהשותפים תביעה על שני כסף ולא סגי שיהי' לכל השותפים ביחד, והסברא הזאת שייכת גם באונאה, דהטעם דבעינן באונאה שתהי' ש"פ הוא משום דבפחות מזה ל"ה דבר חשוב ומחלי אינשי, וא"כ בעינן בשותפים שתהי' ש"פ לכל אחד מהשותפים לבדו, דאל"כ כל אחד מוחל אונאתו

יב) אכן גם לפ"ז הי' מקום לומר, דזה דוקא כשאין האונאה עולה על חלק שום אחד מהשותפים ש"פ, אז אמנם י"ל דליתא בזה תורת אונאה, אבל כשעולה עכ"פ על חלק אחד מהשותפים ש"פ, אף שעל חלק האחרים ליכא ש"פ, גם לגבי האחרים הוה כבר בגדר אונאה, אף דליכא לגבייהו ש"פ, וזה משום דכיון דצריך להחזיר האונאה להשותף שאונאתו עולה ש"פ, צריך ג"כ להחזיר להשותפים האחרים, אף שאין אונאתם עולה ש"פ. ויש לדמות זאת קצת להא דאיתא בב"מ (ל"ט ע"ב) מיגו דמוקמינן אפוטרופא לפלגא מוקמינן לי' אפוטרופא לאידך פלגא, מיגו דמוקים אפוטרופא לדנקא מוקמינן נמי אפוטרופא לאידך דנקא עיי"ש, וה"נ י"ל מיגו דצריך להחזיר האונאה לזה השותף שעולה, אצלו ש"פ צריך להחזיר האונאה ג"כ אף להשותף שאין האונאה עולה אצלו ש"פ. וכן יש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא בב"ק (ע' ע"א), ואי כתיב בי' למחצה לשליש ולרביע מיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה, וה"נ באונאה י"ל כן, מיגו דמשתעי דינא ומחזיר האונאה להשותף שהוא שוה לגבי' ש"פ, צריך ג"כ להחזיר להשותף השני שאינה עולה גבי' ש"פ. ועיין ב"ב (קל"ג ע"א), ההוא דפלגינהו לנכסיה לאתתי' ולבניה, שייר חד דיקלא וכו', מיגו דנחתא לדיקלא נחתא נמי לכולהו נכסי, וזה מתאים ג"כ לעניננו. ומזה יש להסתייע