אבני חפץ פח

ומכאן ללוקח סימנין הרבה בדמים יקרים מפני חולי הדוחק, דלא מיחייב אלא בדמיהן וכן כל כיוצא בזה עיי"ש, ומשמע להיפוך מדברינו, דאם קנה הלוקח מפני דוחקו יש בזה דין אונאה, דקציצה ע"י הדחק ל"ש קציצה

ו) אמנם מדה טובה אינה חוזרת ריקם, ויש לצדד דבכה"ג כענין שלפנינו גם הריטב"א יודה דקציצה ע"י הדחק מהני, ואין להלוקח שקנה מפני הדחק טענת אונאה, דע"כ לא כתב הריטב"א דקציצה שקצץ הלוקח מחמת הדחק ל"ה קציצה רק בדבר שיש לו שער קבוע, ע, והלוקח מפני דוחקו הוסיף על השער הקבוע, בזה אמרינן דקציצה ע"י הדחק מצד הלוקח ל"ש קציצה, משא"כ בדבר שאין לו שער קבוע גם הריטב"א מודה דקציצה ע"י הדחק שמה קציצה. והסברא י"ל דהנה טעם הדבר דקציצה ע"י הדחק ל"ש קציצה, משום דבטלה דעתו של הלוקח אצל כל אדם, וכיון שלכל אדם שוה פחות ל"מ מה שלהלוקח מפני דוחקו שוה יותר, וכדוגמא שמצאנו בברכות (ל"ה ע"ב), דכיון דלא קבעי אינשי סעודתייהו אחמרא, אפילו אי קבע עלוי' סעודתי' ל"מ, דבטלה דעתו אצל כל אדם עיי"ש [וחידוש קצת בעיני, שבגליון הש"ס בברכות שם נצטיין, שהא מילתא דבטלה דעתו אצל כל אדם נמצא עוד בפסחים (מ"ד ע"א) ובסוכה (ד' ע"א), ובאמת נמצא דבר זה עוד בכמה מקומות אחרים בש"ס, עיין שבת (צ"א ע"א) התם בטלה דעתו אצל כל אדם, ועיי"ש (בדף קמ"ד ע"ב), הכא בטלה דעתו אצל כל אדם, וכן מצאנו גם בעירובין (כ"ח ע"א) בנזיר (ל"ו ע"ב) ובמנחות (ע' ע"א)]. ויש לדמות זאת להא דאיתא בחו"מ סי' רנ"ט סעיף ז', דהמציל מהארי והדוב וזוטו של ים ושלילותו של נהר, הרי אלו שלו, אפי' הבעל עומד וצוח, וכתב בסמ"ע שם ס"ק ט"ו, דה"ט משום דבטלה דעתי' של הבעל אצל דעת כל אדם, ועיין בסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק י"ד שכתב כן לענין אונאה גופה, דבפחות משתות אפי' אם הלוקח מוחזק בממונו ואמר אני לא אמחול ל"מ, דבטלה דעתו אצל רובא דעלמא שרגילים למחול בפחות משתות ומוציאין מידו עיי"ש. וה"נ אף אם הלוקח מפני דוחקו רוצה לתת יותר משיווי הדבר. בטלה דעתי' אצל כל אדם, וכיון שלכל אדם אין הדבר שוה יותר חוזר הלוקח וגובה מעותיו, וא"כ זה דוקא בדבר שיש לו שער קבוע, שיש בזה דעת כל אדם כיון שהשער קבוע, שייך לומר בטלה דעת הלוקח אצל כל אדם, משא"כ בדבר שאין לו שער קבוע, ל"ש לומר בטלה דעת הלוקח אצל כל אדם, דכיון שאין השער קבוע ליתא כלל בזה דעת כל אדם, שתהי' דעת הלוקח בטילה גבי', ושוב י"ל דהקציצה שקצץ הלוקח ע"י הדחק שמה קציצה, וז"נ מאד בסברא, ולפ"ז גם בנידון שלפנינו, כיון דמכירת אתרוג בשנה הזאת היא דבר שאינו מצוי כלל, ליכא בזה דעת כל אדם שתהי' דעת הקהל שקנו האתרוג בטילה אצלה, וי"ל גם לדעת הריטב"א דקציצה ע"י הדחק שמה קציצה, ואין איפוא להקהל שקנו האתרוג מפני דוחקם טענת אונאה וכמו שכתבתי

ז) עוד אני אומר בזה רעיון נכון, כיון דטעמו של הריטב"א דל"מ קציצה ע"י הדחק הוא לפי דברינו, משום דבטלה דעתו של הלוקח אצל כל אדם, ולכן כיון שלכל אדם אין הדבר שוה כ"כ, ל"מ מה שקצץ הלוקח מחמת דוחקו, דדעתו בטילה לגבי כל ב אדם, א"כ יש לדון בדבר החדש, דלא אמרינן כן רק בלוקח יחיד, אבל לא ברבים שקנו מחמת דוחקם, דברבים כדוגמת הענין שלפנינו, שהקהל הל קנו האתרוג מחמת דוחקם, גם קציצה ע"י הדחק שמה קציצה, והסברא י"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם ל"ש רק ביחיד, אבל לא בקהל, דדעת רבים אינה בטילה. ויש להביא ראי' נאותה לזה מדברי הגמרא בשבת (קמ"ד ע"ב), המקיים קוצים בכרם, ר"א אומר קדש, וחכ"א אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימין, וא"ר חנינא מ"ט דר"א, שכן בערביא מקיימין קוצי שדות לגמליהם, מידי איריא דער ביא אתרא, הכא בטלה דעתו אצל כל אדם, ופירש"י ערביא אתרא הוא וחשיבות דרבים הוה חש חשיבותא, הכא חד גברא לחודי' הוא נימא בטלה דעתו עיי"ש, ומשמע דברבים מחמת חשיבותם ל"ש לומר בטלה דעתם אצל כל אדם, וה"נ י"ל כשרבים קנו מפני הדחק ל"ש לומר בטלה דעתם אצל כל אדם ואין בהם דין אונאה. ולפ"ז בנידון שלפנינו שהקהל קנו האתרוג מפני הדחק, ל"ש בהו דין אונאה. אכן כאשר התבוננתי בזה ראיתי, דהך מילתא שכתבנו דברבים לא אמרינן בטלה דעתן אצל כל אדם אינו ברור, ועיין תוס' שבת (צ"ב ע"ב) ד"ה ואת"ל שדנו בזה, ומתחלה רצו לומר, דגם על אתרא אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם, אמנם אח"כ הוכיחו מדברי הגמרא בשבת שהבאנו דבאתרא ל"א בטלה דעתן אצל כל אדם. ועיי"ש מה שחלקו בזה

ח) ובעיקר הדקדוק אשר דקדקנו למעלה, מדוע נאמר רק במוכר מחמת דוחקו שאין לו טענת אונאה, ולא נאמר כן גם בקונה מחמת דוחקו, שאין לו טענת אונאה, משום שמחמת דוחקו זלזל בממונו ושילם יותר, הנה כאשר התחקיתי בזה עלה במחשבתי דאולי בדיוק נאמר הדין הזה רק ב מו מוכר מחמת דוחקו ולא בקונה מחמת דוחקו, דבקונה מחמת דוחקו אה"נ שיש לו טענת אונאה, והסברא י"ל עפ"י דברי הרמ"א בחו"מ סוף סי' ר"ה, שהביא בשם הב"י והעיטור דרק באנסוהו למכור אמרינן דאגב אונסי' גמר ומקני, אבל אנסוהו לקנות אינו קנין עיי"ש. וא"כ ה"נ לענין טענת אונאה י"ל דאם מכר מחמת דוחקו לא מצי לתבוע האונאה, דאמרינן דאגב אונסי' שדחק למכור, גמר ומכר ומחל האונאה, אבל בקונה מחמת דוחקו ונתאנה, לא אמרינן שאגב אונסו שדחוק למכור גמר וקנה, ומחל האונאה, דבאנסוהו לקנות ל"א שאגב אונסו גמר וקנה וע"כ יוכל לתבוע האונאה. ואולי תהי' זאת באמת סברת הריטב"א שהבאנו, שכתב דאם לוקח סימנין בדמים יקרים מפני חולי הדוחק, דלא מיחייב אלא בדמיהן, וזה משום דקציצה ע"י הדחק לא שמי' קציצה, ובהשקפה ראשונה יפלא אמנם מדוע ישתנה דין זה מהא דמוכר מחמת דוחקו שהדין שאין לו אונאה, וכדאיתא בש"ע חו"מ סי' רכ"ז, שהבאנו למעלה, ומדוע לא נימא כן גם בקונה מפני דוחקו, ולדברינו י"ל דהריטב"א תפס שיש חילוק בין מוכר מחמת דוחקו ובין קונה מחמת דו דוחקו, דמוכר מחמת דוחקו אין לו טענת אונאה, אבל קונה מחמת דוחקו אה"נ שיש לו טענת אונאה וכמו שכתבנו. אמנם בח"מ וב"ש אה"ע רס"י מ"ב תמהו על הרמ"א שחילק בין מכירה ע"י אונס לקנין על אונס, ומסקי דאין חילוק, וכמו שאם מכר ע"י אונס אמרינן דאגב אונסי' גמר ומקני, ה"ה בקנה ע"י אונס