אבני חפץ פז

האלה נהרו בחוה"מ העבר לביתי, כדי לזכות עכ"פ פעם אחת במצוה החביבה הזאת). ואיזדמן שסמוך לימי החג הביא אחד לאחת הערים אתרוג, ומכרו להקהל בדמים מרובים, ובאותו יום אח"כ הביא אחר ג"כ אתרוג, ורצה למכרו בזול הרבה מהראשון, וטענו הקהל שנתאנו במקחם ורצו לחזור, ונולד דו"ד ביניהם ובין המוכר הראשון, אם יכולים לחזור מפאת טענת אונאה, ואמרתי לרשום פה את אשר עלה במחשבתי בזה בעזה"י

א) הנה בהשקפה הראשונה אמרתי לדמות זאת להא דאיתא בכתובות (צ"ז ע"א), ההוא בצורתא דהוה בנהרדעא, זבנינהו כולי עלמא לאפדנייהו, לסוף אתו חיטי, אמר להו ר"נ, דינא הוא דהדרי אפדני למרייהו, משום דהוה זביני בטעות, דאיגלאי מילתא דארבא בעקולי הוה קיימא, וה"נ י"ל דמה שקנו הקהל בשנה הזאת שהיא שנת בצורת לאתרוגים, האתרוג בדמים מרובים, הוה מקח טעות, דאיגלאי מילתא דבהאי שעתא שקנו האתרוג בדמים מרובים, משום שחשבו שלא ימצאו לקנות שום אתרוג כבר הי' קיים האתרוג השני, שאפשר הי' לקנותו בזול הרבה מהראשון, והוה איפוא קנין האתרוג שקנו הקהל מקח טעות, והמקח בטל ומעות הדרי למרייהו היינו להקהל. ועיין בגמרא כתובות שם, אי הכי היינו דאמר לי' רמי בר שמואל לר"נ, א"כ נמצאת מכשילן לעת"ל, (דאי בעי לזבוני קרקע לא ימצאו קונים), א"ל אטו כל יומא בצורתא שכיחא, א"ל אין בצורתא בנהרדעא משכח שכיחי (ועיין ברש"י ותוס' שם מה שנחלקו בפירוש הגמרא), וה"נ ל"ש לומר, שאם יהי' ביכולת הקהל לבטל המקח של האתרוג שקנו, אתה מכשילן לעת"ל, שלא ימצא מי שיביא להם אתרוג למכור, דאטו כל יומא בצורתא דאתרוגים שכיחא, כמו שהיא בשנה הזאת שאין אתרוגים מצויים כלל, הלא תמיד שכיחים אתרוגים לרוב, ואין לחוש כלל לזה שלא ירצו עוד להביא להקהל אתרוגים למכור

ב) אבל יש לחלק בין הענינים, דשם הביאה הספינה חטים שהיו נועדים בעד אנשי נהרדעא, וי"ל כיון שכבר הי' החטים על הדרך, ורק שהספינה נתעכבה עי שגדל הנהר, מה שמכרו האנשים אפדנייהו כדי לקנות חטים הוה מק"ט, דאלו הי' יודעים שהספינה מולכת חטים כבר לנהרדעא לא הי' מוכרים, רק הי' מחכים על ביאת הספינה, משא"כ בענין שלפנינו, אטו זה השני שהביא ג"כ אתרוג למכור, הי' מוליכו דוקא לעיר הזאת, הלא הוא הי' יכול למכרו גם בעיר אחרת, ורק שאיזדמן שהביאו לעיר הזאת, א"כ י"ל דאפי' אם הי' יודעים הקהל שאפשר שיביאו עוד אתרוג למכור לא הי' סומכין ע"ז, דשמא יקדמנו אחר ויתבטלו ממצות אתרוג, ול"ש בזה לומר דהוה מק"ט. גם י"ל דשם הביאה הספינה חטים בשפע, וכשבאו בודאי הי' גורמים ירידת השער וי"ל דאלו הוו יודעים שיבואו החטים לא הי' מוכרים אפדנייהו, וע"כ הוה מק"ט, משא"כ בנידון שלפנינו י"ל דאפי' אם הי' יודעים הקהל שיביאו עוד אתרוג אחד לא הי' מונעים מלקנות, דמי יודע אם השני יהי' יותר בזול, וגם אם יהי' הדר ומשובח כהראשון ול"ש לומר בזה דהוה מק"ט

ג) עוד יש להעיר בזה מדברי המחנה אפרים הלכות מכירה ואונאה סי' כ"ד שכתב, דדין אונאה ל"ש רק בדבר שיש לו שער קבוע, אבל בדבר שאין לו שער קבוע אלא כל אחד קונה כמו שחפץ, ל"ש בי' דין אונאה, והביא כן בשם הב"י בסי' ר"ט עיי"ש, א"כ בענין שלפנינו, דלא שכיחי כלל בהאי שעתא למכור אתרוגים, וזה שהביא אתרוג למכור משום שהשיגו ע"י השתדלות ותחבולות שונות ל"ש בזה דין אונאה. ועיין במח"א שם שהביא בשם תשו' הרא"ש כלל י"ג סי' כ' דף כ"ו ע"ד, שכתב ג"כ דלא שייכא אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים, ונתאנה בשומת החפץ, אבל בחכירת אלמואנה של הקהל לא שייכא אונאה, כי אלמואנה משתנות לפי הזמן עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לעניננו, דבדבר שאי אפשר להשיגו בשוק, ורק ע"צ הרחוק יזדמן לקנותו, כדוגמת הענין שלפנינו, דלא שכיחי כלל אתרוגים למכירה בשוק, ורק במקרה יזדמנו אחד או שני אתרוגים למכירה, בזה ל"ש דין אונאה. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ק"ח אות ג'. שרצה לדון מפאת זה דבקנין אתרוג, אפי' בשאר שנים דשכיחי אתרוגים בשוקא, ל"ש דין אונאה, כיון דהשער משתנה בכל שעה ואין לו שער קבוע עיי"ש, ויש להביא קצת סמוכין לזה מדברי הגמרא בסוכה (מ"א ע"ב) דר"ג לקח לולב בעד אלף זוז, הרי שהי' משלמין לפעמים בעד ארבע המינים ביוקר מופלג, ול"ש בזה דין אונאה, ומכש"כ, בכה"ג כמו שהיא לפנינו, דלא שכיחי כלל בשנה זאת אתרוגים, ורק בדרך מקרה והזדמנות רחוקה נמצא אתרוג אחד למכירה, ואח"כ עוד אחד, בודאי ל"ש בזה דין אונאה

ד) ויש להעיר עוד לפי המבואר בחו"מ סי' רכ"ז סעיף ט', דאם מכר המוכר מפני דוחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה, שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל, אינו יכול לחזור דידע ומחיל עיי"ש, א"כ י"ל דה"ה בקונה מחמת דוחקו וע"כ הרבה הקונה לשלם ביוקר יותר מכדי שוויו, ל"ש בזה ג"כ דין אונאה, דכיון שניכר ש שמפני דוחקו זלזל בממונו ושילם ביוקר ל"ש בזה דין אונאה דידע ומחיל, וה"נ הקהל קנו האתרוג מפני דוחקם, שלא יכלו להשיג אתרוג אחר, ל"ש בזה דין אונאה. וקצת יש לדקדק, מדוע באמת נאמר הדין הזה דאם נעשה הקנין מחמת הד חק לית בי' משום אונאה רק במוכר מחמת דוחקו, ולא נאמר כן גם בקונה מפני דוחקו, שאפי' אם שילם הקונה ביוקר לית בזה דין אונאה, אבל בעיקר הדבר י"ל שהדין שוה בשניהם, וכמו במוכר מפני דוחקו ליכא דין אונאה מצד המוכר, כן גם בקונה מחמת דוחקו ליכא דין אונאה מצד הקונה, דבשניהם הטעם שוה דמחמת הדחק ידע ומחיל

ה) ברם כאשר התבוננתי בזה ראיתי, שמה שתפסתי לדבר פשוט, שכמו שבמוכר מפני דוחקו אין דין אונאה, ה"ה גם בקונה מחמת דוחקו ליכא אונאה, הנה לפום ריהטא יש לשדות בזה נרגא מדברי הריטב"א קידושין (ח' ע"א), הובא בקצוה"ח רס"י רכ"ז, שכתב דמהא דאיתא בגמרא שם דיכול הכהן לומר לדידי שויא וכי הא דר' כהנא ששקל סידרא בפדיון הבן ואמר לדידי חזי לי חמש סלעים, שמעינן שהמוכר חפץ לחבירו בשותא ובשוק לא שוה אלא חמשה, אי להאי לוקח שוי שיתא אין בו משום אונאה, דבתר דידי' אזלינן, כי היכא דחשבינן לי' הכא שוה חמש סלעים מיהא בשוה לזבינא שיתא כי אורחי', אבל אי לדידי' לא שוה, אלא מפני שהוא ד דחוק בדבר, הא ודאי קציצה מתוך דחק לא שמי' קציצה, ואפי' אם נתן לו הדמים חוזר וגובה אותן ממנו וכו',