אבני חפץ פו

באשר הוא בספר דה"י, ויברכו שם כבודך עד שירת הים כאשר הוא בספר עזרא, וכתב בפרישה שם ס"ק י"א דבסידורי לועזים מתפללין זה הפסוק כאשר הוא: בספר עזרא ובנתמי' עיי"ש, הרי דהטור לא הזכיר רק ספר עזרא, והפרישה כבר הזכיר דהכתובים האלה המה בנחמי', ומשמע דבימיו כבר הי' ידוע ספר נחמי' לספר מיוחד, ומסתבר מילתא דגם הב"י שלא, קדם לו הרבה בזמן ג"כ כבר ידע נחמי' לספר מיוחד. ושוב ראיתי שעוד הרבה קודם הב"י כבר הי' נחמי' ידוע לספר מיוחד, דהרי בעל הילקוט שמעוני שהוא הרב ר' שמעון הדרשן. אשר לפי דברי המאור עינים להר"ע מן האדומים פרק י"ט הובא בצמח דוד לר"ד גאנז ובס' שם הגדולים מערכת ש', כבר הי' נמצא ספרו כחוב בשנת ע' לאלף הששי, מזכיר נחמי' לספר מיוחד וחבר עליו את ילקוטו כמו על אחד משאר כתבי הקודש, ומצאתי באבודרהם [שהשלים ספרו בשנת ה' אלפים ק' כמבואר בסוף הספר] בסדר שחרית של חול שכתב ג"כ, דמן ויברכו עד במים עזים הוא כתוב בעזרא, א, ומשמע דבימיו לא הי' עוד נחמי' ידוע לספר מיוחד

ג) ועיין בהגהות הג' רעק"א סוכה (י"ב ע"א) שהביא מקומות אחדים ברש"י, שציין מקראות הנמצאים בנחמי' שהם נמצאים בעזרא וחמה ע"ז עיי"ש, והנה מלבד המקומות שהביא שם יש להוסיף עוד, שכן מצאנו ברש"י מגילה (ג') שכתב על מקרא ויקראו בספר תורת אלהים שהוא בספר עזרא ובאמת הוא בנחמי' ח', וכן בביצה (כ"ז ע"ב) כתב רש"י דמקח וממכר בשבת ויו"ט אסור, שכן כחוב בספר עזרא, א, ובאמת הוא בנחמי' י"ג, וכן בסוטה (ל"ז ע"א) שכתב רש"י על מקרא ובפתחו עמדו כל העם שהוא בעזרא ובאמת הוא בנחמי', אכן על עיקר תמיהתו אמנם יש להתפלא, דבימי רש"י בודאי לא הי' עוד נחמי' לספר מיוחד, רק נכנס בספר עזרא, וכמו שכתבתי

סימן מד

מה שהעיר כמ"ה על השערתי בספרי ברכת אהרן מאמר צ'. דמה שקרא שמואל את חייא בר רב בר אורין, דאורין נגזר משם אור והוא תואר לרב, ע"ד שאמרו בחולין (קל"ז ע"ב) דזיקוקין דנורא הי' יוצאין מפומא דרב לפומא דרבי, והעיר כמ"ה ממה שמצאנו במנחות (נ"ג ע"ב) אי בר אורין הוא יאי אי בר אוריין ובר אבהן הוא יאי ויאי, ומשמע דבר אוריין הוא חילוף בר אבהן

א) לא הבנתי לשונו במ"ש דבר אוריין הוא חילוף בר אבהן, וכי בר אוריין הוא היפוך בר אבהן, הלא המה שני ענינים שונים, שאינם מתנגדים זל"ז כלל, ול"ש לומר שהאחד הוא חילוף השני כיון שאין האחד מוציא את השני, אכן בטח כונתו להקשות על השערתי, דרק רב נקרא כן בשם אוריין, ומדברי הש"ס שם משמע דאוריין הוא תואר לכל בן תורה, וגם זה לק"מ דבודאי הכונה הפשוטה של בר אוריין היא בן תורה כמו שפירש"י במנחות שם, ואין המלה יוצאת מידי פשוטה, רק אנכי הוספתי שם בספרי לשער דבנוגע לרב י"ל, דהתואר הזה כולל מושג פרטי השייך לו לבדו, וכמו ששערתי בספרי חת בכמה דרכים, ואין לזה סתירה כלל מדברי הש"ס במנחות שהביא כמ"ה, דבודאי כל עוד שנוכל להתאים איזהו מושג כללי לאיש אחד בפרטות, רשות בידינו וגם יאות לעשות כן, ובחנם תפס כמ"ה בזה. וגדולה מז אני אומר, דלפי ששערתי בספרי שם י"ל דמפאת זהו באמת כל בן תורה נקרא בשם בר אוריין כמו שפירש"י במנחות שם, משום דהתורה נקראת אור כמאמר הכתוב ותורה אור (משלי ו'), ולכן כל מי שעוסק בתורה נקרא בר אוריין כלומר בן ה האור

ב) ובמה שכתבתי דהתואר אורין נגזר משם אור ונעשה לתואר בהוספת נו"ן, הנה מצאנו כמה תוארים כאלה שנגזרו משמות בהוספת נו"ן, ולדוגמא בישן מבושה, ענותן מענוה, חמסן מחמם, דרשן מדרשה וכאלה רבות, ועיין ב"מ (ל"ג ע"א) רובץ ולא רבצן ופירש"י שם רובץ מקרה הוא לו, שרובץ תחת משאו בפעם הזאת, ולא רבצן הרגיל בכך, ומשמע דהוספת הנו"ן בסוף מורה על החמדת התואר, שהוא נמשך בחמידות וברגילות, ולא רק בדרך מקרה והעברה בעלמא. ועיין בספרי הדרש והעיון ספר שמות מאמר נ"ט שכתבתי דעל משקל זה נקרא הש"י האב הרחמן ולא האב המרחם, להורות שהוא יתברך מרחם תדיר על בריותיו ולא רק במקרה והעברה עיי"ש, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר קנ"ג שכתבתי בזה ג"כ ענין יקר

ג) ועיין תוס' ברכות (ל"ד ע"א) ד"ה לא יענה שכתבו, דחזן הוא המתעסק בצרכי ציבור ולאו היינו שלית צבור עיי"ש, ונראה ולשער דמה שנקרא המתעסק בצרכי צבור בשם חזן הוא נגזר מהפעל חזה שענינו ראי' והסתכלות, ונקרא המתעסק בצרכי צבור בתואר חזן שהוא נגזר מפעל חזה כמו חוזה, יען שהוא המפקח והמסתכל על הצבור לתקן להם צרכיהם, ואחרי שהוא מפקח ומסתכל על צרכי הצבור לא במקרה רק בקביעות, הוא נקרא חזן ולא חוזה בהוספת נו"ן, שהיא באה להוראת הקביעות והרגילות, כמו רבצן שהפירוש שהוא רגיל בכך ולא כמו רובץ שהפירוש הוא שאך מקרה הוא לו וכדברי רש"י שהבאנו

סימן מה

ב"ה סאמבור אסרו חג הסכות שנת תרע"ח

מפאת המלחמה הנוראה, אשר תלהט כעת מוסדי תבל וחללים לרבבות תפיל, המקום ירחם על עולמו ויאמר למלאך המשחית הרף, מחיצה של ברזל מפסקת בינינו ובין ארצות הדרום, ששם גדלים האתרוגים, ואי אפשר הי' להביא בשנה הזאת אתרוגים על צורך ימי החג, ואך בקושי גדול, אחרי השתדלות מרובה אצל הממשלה, הובאו אתרוגים במספר מצומצם מאד לבירת המדינה לוויען, ומשם נפוצו בין ערי המדינה, אשר לא כולן יכלו לזכות בהן, והרבה ערים נשארו בלי אתרוגים, (יכתב לזכרון, כי בפ"ק סא מבור המרובה באוכלסין הע"י, לא הי' בשנה הזאת בכל העיר רק שני אתרוגים. אשר הובאו לפה מבירת המדינה ע"י שליח מיוחד, אחד מאנשי הצבא, שנשלח ממני ברשיון שרי הצבא לקנותם, ובכמה ערים הסמוכות לפ"ק, לא הי' כלל שום אתרוג, וישראל עם קודש מערים