אבני חפץ פד

לבנות בהכ"נ, אפי' בשכבר יש בהכ"נ, אם אינו מספיק לכולם, זה דוקא כשלא יוכלו להתפלל כולם בשום אופן מחוסר מקום, אבל כשיש מקום די להתפלל, ורק שאין מקום לכולם לשבת, בזה לא יעלה על הדעת כלל שיהי' בכח אותן האנשים חסרי מקום להכריח האחרים שיסייעו להם בהוצאות הבנין, כדי שיהי' להם לכולם מקום לשבת, דאטו ההכרח לכל אחד שיהי' לו מקום לישיבה, אם אין להם מקום לישיבה יתפללו בעמידה, ומה"ט שפיר כתב הריב"ש דבעלי המקומות יכולין לעכב: שלא להרבות ספסלים, דיכולים לומר להנהו שרוצים במקום, התפללו בעמידה, וגדולה מזו י"ל דכל עוד שיש אך באפשרות שיתפללו יחד כולם אפי' ע"י הדחק, אין לכוף לבנות בהכ"נ חדש, ורק כשא"א בשום אופן להתפלל אז יש לכוף, ודוגמא לזה קצת יש להביא מדברי הש"ס בב"ק (ק"י ע"א), דכהן זקן או חולה מקרי ראוי לעבודה, והוה בגדר מצי עביד שיהי' יכול לעשות שליח, כיון דמצי לעבוד עבודה ע"י הדחק עיי"ש, וה"נ בהכ"נ שיכולין להתפלל בו ע"י הדחק, מקרי מספיק לכולם וכנ"ל. ודבר זה אי יכולין להתפלל ע"י הדחק הוא ענין המסור לב"ד, שידונו כפי ראות עיניהם, אי צר הבית מהכיל גם ע"י הדחק או לא, אבל כשאנו באים לדון על ענין ריבוי הספסלים אשר אז נראה בעליל, דיש די מקום ורק שאין מקום כ"כ שיהי' יכולים כולם לשבת, בזה בודאי אין שום סברא לכוף על בנין בהכ"נ חדש, ומה"ט יכולין בעלי המקומות לעכב וכאשר אמרנו

ג) אבל יהי' איך שיהי', הנה זה ברור דבעלי המקומות יש להם זכות וקנין לא לבד במקומות הקבועים, כי אם גם בכל בהכ"נ, ללכת בכל המקומות הפנוים לבימה וארון הקודש וכדומה, ושפיר הוה כחצר שאין בו דין חלוקה, ואין בכת שום אדם לאסור הבהכ"נ עליהם וכנ"ל. ברם בעיקר ההנחה דבעלי המקומות המה שותפים בגוף בהכ"נ יש לעיין עוד, דאולי כשקנו המקומות מהיחיד לא קנו רק זכות תשמיש המקומות, ולא שיהי' להם חלק בקלויז עצמה, וכיון שכן אולי ל"ה רק כשוכרים, דאין להם רק שיעבוד וקנין פירות ולא קנין הגוף, ושפיר יכול היחיד לאסור עליהם. ועיין בש"ע יו"ד סי' רכ"א סעיף ז' יש ב' דיעות, אם המשכיר יכול לאסור דבר המושכר על השוכר, אמנם בטו"ז שם ס"ק ל"ג כתב, דלענין הלכה ראוי לאסור לחומרא כדעת האוסרים, וא"כ ה"נ י"ל דבעלי המקומות ל"ה רק כשוכרים וחל האיסור. והנה על מדוכה זו, אם בעלי המקומות בבהכ"נ יש להם קנין עצמי בבהכ"נ והמה שותפים בגוף בהכ"נ, או אין להם רק זכות ושיעבוד שימושי, כבר ישבו רבים, ויש בזה דיעות שונות, דעת הנתיבות בסי' קצ"ב דבעלי המקומות אין להם קנין בקרקע בהכ"נ, ורק שיעבוד ישיבה יש להם, ומה"ט מקומות בהכ"נ נקנין בישיבה, משום דל"ה קנין גמור רק לתשמיש, ועיין בסי' קס"ב שפסק דאם נשרף בהכ"נ יכולין ז' טובי עיר להגדיל הבהכ"נ ולמכרו ולמכור המקומות ולבנות במק"א, ואין להראשונים תביעה רק מה שמגיע על חלקם כפי שומת המקום שלהם בחורבנא, וזה ג"כ משום דקאי בסברא דבעלי המקומות אין להם רק שיעבוד ישיבה ולא קנין בגוף הבהכ"נ, ואמרינן אומדנא שלא מכרו רק כ"ז שבהכ"נ קיים, אבל אם יצטרכו למכור בהכ"נ זה ולבנות במק"א, או שיהי' מוכרתים למכור המקומות וזולת זה לא יהי' בכחם לבנות יהי' רשאים, ולא יתנו לבעלי המקומות רק כפי שיווי המקום, וכ"כ מו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חא"ח סי' כ"ב. אמנם בתשו' ח"ס או"ת סי' כ"ט מיפשט פשיטא לי', דבעלי המקומות מבהכ"נ יש להם קנין בגוף הקרקע של בהכ"נ, ואפי' אם סתרו בהכ"נ ובנו אותו מחדש, המה נשארים על מקומם ועליהם לשלם רק העילוי עיי"ש. ועיין בשו"ת שו"מ מהדורא קמא חלק ב' סי' כ"א שהאריך הרבה בפרט זה במהות הקנין של בעלי המקומות בבהכ"נ, והביא שם דברי, שו"ת שמן רוקח ח"ש סי' י"ב, שרצה לומר דבעלי המקומות אין להם רק קנין פירות, משום שאינם יכולים להשתמש בהם שאר תשמישים כחפצם, ומבואר ברמב"ם ובש"ע דמי שאין לו רשות לבנות ולהרוס אין לו קנין הגוף כלל, אמנם בשו"מ שם דחה דבריו, דמה שאין בעלי המקומות יכולין להשתמש במקומות הללו לשאר תשמישים זה הוה מחמת קדושת בהכ"נ, ולא מחמת גרעון הכח של הקנין ע"ש

ד) ולפי דעתי סברא זו נכונה מאד, ויש להביא סמוכין לזה מדברי התוס' בשבת (קכ"ז ע"ב) ד"ה כיון, שכתבו לחלק בין היכי שהדבר בעצם אינו ראוי מחמת גריעותא דידי', כגון בגדי עניים לעשירים, דזה אה"נ מקרי אינו ראוי, ובין היכי שהדבר בעצם הוה ראוי, ורק איסורא הוא דרביע עלי', כגון תרומה לזר דשפיר מקרי ראוי עיי"ש. ודומה לזה מצינו ג"כ בתוס' חגיגה (ד' ע"א) ד"ה איזהו, דלכן קטן שהגיע לחינוך מקריב קרבנות ראי' בחוה"מ, אף שאין יכול להקריב ביו"ט, כיון דקרבנות שלו ל"ה רק נדבה, וקיי"ל דהיכי דלא מצי קריב בראשון לא קריב עוד כמו חיגר שנתפשט, דשאני קטן שבאמת יכול להקריב, ורק היום גורם שאינו יכול להקריב לא מקרי אינו ראוי בראשון, משא"כ בחיגר דגברא לא חזי עיי"ש, וה"נ מה שלא יוכלו בעלי המקומות בבהכ"נ להשתמש במקומות האלו כחפצם, ל"ה מחמת חסרון כת וזכות, רק מחמת איסור הרובץ עליו, ושפיר מקרי בידו להשתמש בו בכל התשמישים, והוה בגדר קנין הנוף, בשגם אם נאמר דכל עיקר קדושת בהכ"נ הוה רק מדרבנן. בודאי מקרי ראוי להשתמש שאר תשמישים. אכן בחיי אדם כלל י"ז סעיף ו' הביא בשם ספר יראים דקדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות הוה מדאורייתא, ומ"מ לענין ראוי י"ל דמקרי ראוי ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר רל"ו ולעיל סו' כ' שדברתי מזה, אי במקום איסור מקרי ראוי, והערתי שם מאיזהו מקומן בזה ובלא"ה י"ל דבשביל מה שאין בעלי המקומות רשאים להשתמש במקומות שלהם שאר תשמישים לא מקרי עוד זכות המקום קנין פירות, דאטו לא משכחת שאחד יקנה מחבירו קרקע על תנאי שלא ישתמש בו רק תשמיש מיוחד, כמו כן שישתתפו שנים בקרקע אדעתא דהכי שישתמשו רק תשמיש מיוחד, וה"נ י"ל דאדעתא דהכי נשתתפו והקנו המקום בבה"כ, שלא ישתמשו בו רק לישיבה, ולא לדבר אחר, ואף שלא התנו כן בפירוש בשעת המכירה, מ"מ י"ל דלב ב"ד מתנה ע"ז, אבל לעולם יש לבעל המקומות קנין סטפ בגוף הבהכ"נ

ה) ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חחו"מ סי' ל', שהביא דבר נפלא בשם ספר חסידים סי' תתי"א, דאין הציבור יכולין כלל למכור מקומות בהכ"נ, ומה שהיורשים יושבים על המקומות שקנו. אבותם, הוא רק מפני דרכי שלום,