אבני חפץ פג

עם גדול הבית, אם הי' במקום קרוב שהוא מהלך י' פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד, ונתעורר הספק בזמננו. שיש מסלות הברזל, ואדם יכל לבוא ביום אחד ממרחק הרבה יותר מעשרה פרסאות, אם בכגון דא יש ג"כ למנות עם גדול הבית, וכתב בספר יוסף ועת שם דאין למנות, כי התורה לא שערה רק מהלך הפשוט בלא תחבולות, דלולא זאת ישתנו דרכי התורה מיום ליום לפי ההמצאות אשר תולדנה במשך הזמנים, והביא ג"כ סמוכין מדברי הש"ס בפסחים הנ"ל, שלא חייבה התורה לעשות תחבולות כדי לקיים מצותי. ואם אמנם כי בגוף הדין של הספר הנ"ל יש לפקפק, כאשר האריכו בזה האחרונים, ואם אין זכרוני כוזב השיב לי כן לפני שנים אחדות גם מו"ז מאוה"ג זצלה"ה שדעתו להקל בזה בעת הצורך, אבל י"ל דזה דוקא שרשות ביד אדם להשתמש בתחבולות אף אם בגללן ישתנה הדין, ומפאת זה גם בדינו של התפארת ישראל שהבאתי יש לעיין עוד ולהתוכח קצת, אבל לחייבו להשתמש בהן, כדוגמת הענין שאנו דנין עליו, שיהא מחויב להשתמש בטעלעפאן כדי לברר הספק, אין בידינו, כמו שלא חייבה התורה בפסח לבוא בסוסים ופרדים ולעשות הפסח, אבל מי שרוצה לבוא בסיסים ופרדים בודאי הרשות בידו, ועכ"ז הדבר שכתבנו צריך עוד תלמוד

ו) אמנם יהי' איך שיהי' נלפע"ד לענין שאלתנו, שאין אנו צריכים כלל לכל המו"מ אם הספק שמא לא נמלחו יחד הוה בגדר ספק, דבלא"ה יש כאן ס"ס, כיון שהתרנגולת נטרפה רק מפאת שהי' שביל יוצא מהיבלת, ל"ה ודאי טרפה רק ספק טרפה, דמה שאנו מטריפין בשביל יוצא מעל"ע הוא משום שאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גוררו, וכ"כ הפמ"ג בסי' מ"ט בשפ"ד ס"ק ב', וא"כ ל"ה רק ספק טרפה, ולפ"ז גם מבלעדי הספק דשמא לא נמלחו יחד יש כאן ס"ס, שמא אין התרנגולת טריפה, כי השביל ל"ה בכלל בשר שהרופא גוררו, ואת"ל שהיא טריפה, שמא הלכה כראבי"ה דמליחה אינה אוסרת רק כ"ק, והר"ז דומה לדינו של השבו"י שהבאנו, שגם הפמ"ג מלא אחריו, לכן יש להכשיר האווזא, בשגם שהיא לכבוד שבת כנלפע"ד

סימן מב

ע"ד השאלה שנשאלתי מק' דראהאביטש, בקלויז שהיתה שייכת ליחיד. והיחיד קיבל שכרו בכל שנה כפי שהשוו עמו, ואח"כ מכרו היורשים שלו הקלויז ליחיד אחר, ונבנתה מחדש, ואז קנו איזהו יחידים מקומות בכותל מזרחי באוהיו"מ ע"י קאנטראקט עפ"י נימוסי המדינה, והיחיד קבל גם להלאה שכרו בכל שנה כפי ההשואה שנעשתה עמו, וכל עניני הקלויז, כגון שכירת בעלי תפלה וכדומה, הי' נחתכין, עפ"י אנשי הקלויז, ואחר איזהו שנים מכר היחיד הנ"ל הקלויז ליחיד אחר עפ"י כל האופנים שקנה הוא, והיחיד הזה השכיר ג"כ הקלויז ועל משך עשר שנים, כפי שהשוו עמו אנשי הקלויז, ובשנה זו כאשר שלמו לו העשר שנים לא רצה להשכיר עוד, ורק רצה בעצמו להשתרר, להיות ש"ץ ולנהל כל עסקי הקלויז כפי חפצו, וכאשר מיאנו בו המתפללים ואמרו שאינו מרוצה להם, אמר כי הוא אוסר על כל מי שאינו מרוצה לו בח"ח ובקונם את דריסת הרגל בהקלויז, כי הקלויז הוא שלו, ויש לו רשות לאסור, ושאלו אנשי הקלויז אם יש מקום לאיסור הזה, כי הרוב אינם חפצים בו שיהי' ש"ץ, ונדרשתי להגיד חוו"ד וזה אשר השבתי

א) הנה בש"ע יו"ד סי' רכ"ו סעיף א' איתא, דשנים שהם שותפים בחצר ונדרו הנאה זמ"ז, אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר, ומותרין לכנוס בו, אם הדירו זא"ז או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו, והשותף השני צריך לאותו מן השוק המודר מותר לכנוס עיי"ש, וה"נ הקלויז הוה חצר השותפים של היחיד ובעלי המקומות, וגם הוה חצר שא"ב דין חלוקה, דבהכ"נ הוה חצר שא"ב דין חלוקה כדאיתא בנדרים (מ"ו ע"ב), ואין לפ"ז בכח היחיד לאסור הקלויז על בעלי המקומות, וה"ה דאין בכחו לאסור גם על שאר האנשים, כי השותפים היינו בעלי המקומות צריכים להם להתפלל יחד. ועיין באו"ח סי' קנ"ג סעיף ט"ו, שאין אדם יכול לאסור חלקו מבהכ"נ ולא מהספרים, ואם אסר אינו כלום, וכתב במג"א שם ס"ק ל"ח, דזה מצד התקנה, אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש ביו"ד סי' רכ"ד, ובאמת לפי מה דנקטינן דבחצר שא"ב דין חלוקה אין האיסור חל, מדינא לא יכול לאסור חלקו מבהכ"נ, כיון דהוה חצר שא"ב דין חלוקה, וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' רכ"ד שם ס"ק ב'. אמנם מה שיש לעיין, דאולי ע"כ ל"א דבהכ"נ הוה כחצר שא"ב דין חלוקה רק בבהכ"נ שנבנה משל ציבור, וכל אנשי העיר שווים לגבי', באופן שאין בו זכות פרטי ליחיד, משא"כ בבהכ"נ שיש ליחידים בו מקומות מסומנים, כמו בענין הנדון, שהקלויז כולה שייכה ליחיד האוסר, ובעלי המקומות יש להם מקומות קבועים ומבוררים, בזה אולי הוה כחצר שיש בו דין חלוקה, ושפיר יוכל שותף אחד לאסור חלקו על השותף השני, כדאיתא בסי' רכ"ו שם. אכן זה ליתא דנהי שבעלי המקומות יש להם מקומות קבועים ומבוררים, אבל מ"מ המה שותפים בכל הקלויז, כי יש להם זכות דריסת הרגל בכל הקלויז, כדי להגיע למקומות האלה וגם ללכת בכל המקומות הפנוים, ושפיר מקרי חצר שא"ב דין חלוקה וז"פ

ב) ועיין בחו"מ סי' קס"ב סעיף ז' ברמ"א שהביא בשם הריב"ש, דעשיר שיש לו מקומות רבים ובני הכנסת באים להוסיף ספסלים בבהכ"נ במקומות הפנוים, כדי להרויח הצדקה ושיבואו רבים להתפלל, או שיחידים רוצים לישב באמצע הדרך, העשיר יכול למחות בטענה שמיצר לו הדרך או מרבה לו הדרך עיי"ש, וזה כדברינו דזכות בעלי המקומות אינו מוגבל רק על המקום לבד, כי אם סובב והולך על כל הבהכ"נ כנ"ל. ועיין בפת"ש שם שהביא דברי תשובות צ"ץ סי' צ"ד, שתמה על הריב"ש, שלמד הך מילתא שאסור להוסיף על הספסלים נגד דעת בעלי המקומות, מהא דבני מבוי יכולין לעכב שלא לעשות איצטבא, מפני שעי"ז תתרבה עליהם הדרך כדאיתא בש"ע שם, דמה ראי' ממבוי לבהכ"נ, דילמא שאני מבוי שאין הדרים שם יכולין לכוף זא"ז לעשות איצטבא לכן יכולין לעכב ג"כ, משא"כ בבהכ"נ שיכולין לכוף זא"ז לעשות בהכ"נ, אפי' אם אין כולם צריכים, כמו בזה שכבר יש להם בהכ"נ בעיר, אלא שאינו מספיק לכולם וצריכים לבנות עמהם, ומכש"כ שאינם יכולים לעכב להרבות עוד ספסלים עיי"ש. ולא הבנתי דע"כ לא יוכלו אנשי העיר לכוף זא"ז