אבני חפץ פ

דחוי' בציבור, (וסתם ר"ש הוא רשב"י כידוע), ולכן שפיר מתרץ הקושיא מקרא דכל הורג נפש. דשם ה"ט דדילמא איקטל חד מישראל, ואף דהוה ס"ט ברה"ר, כיון דלשטתו ס"ט ברה"ר בעי טבילה וכנ"ל, אבל לעולם עכו"ם אין מטמאין כלל לא באהל ולא במו"מ וכאמור

ה) ומה נכבדו הדברים האלה לבאר בהם ג"כ לשון המשנה בנזיר שהבאנו, דקאמר נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי, ודקדקנו על הלשון כדברי ר' נהוראי שהוא קשה להלום, ועם האמור י"ל בדרך שכתבנו ורק בסגנון אחר קצת, והיינו שלא יקשה איך אפשר לומר ששמואל הי' נזיר, הרי לפ"ז איך טימא עצמו להרוג את אגג, ע"ז קאמר דזה כדברי ר' נהוראי שהוא ר"מ, ור"מ ס"ל דטומאה דחוי' בציבור, כדאיתא ביומא (ח' ע"ב), וא"כ לשטתו י"ל ג"כ דעכו"ם אינם מטמאין כלל אף במו"מ, וקרא דכל הורג נפש ה"ט, משום דדילמא איקטל חד מישראל, כיון דלדידי' אף דהוה ס"ט ברה"ר. מ"מ בגברא בעי טבילה, וממילא לא נטמא שמואל כלל בהריגת אגג

ו) ויש להעיר מדברי המל"מ בפי"ט מה' אבות הטומאה סוף ה"א שרצה לומר, דע"כ ל"א דבס"ט ברה"ר גברא בעי טבילה, רק בספק טומאת שרץ אבל בספק טומאת מת ל"א כן, והסברא כיון דטומאת מת בעי הזאה ג"כ, ומספק א"א להזות, דשמא אינו טמא כלל ויטמא ע"י ההזאה, דהנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא, כדאיתא ברמב"ם רפט"ו מה' פרה אדומה, וכיון דא"א להזות א"צ טבילה ג"כ, דטבילה בלא הזאה לאו כלום הוא עיי"ש. ואם נאמר כן יסתרו דברינו, ועדיין יקשה מדוע הו"ל למיחוש שמא איקטל חד מישראל, הרי הוה ס"ט ברה"ר, דבכגון דא גם בגברא א"צ טבילה. אמנם בגוף דברי המל"מ יש לעיין טובא, וגם המל"מ בעצמו לא ברירא לי' הא מילתא, כאשר יראה המעיין שם ואכמ"ל

סימן מ

ע"ד שאלתו בראובן שדר בבית שמעון שתי שנים, ושלשה חדשים לפני כלות השנה השני', עשה לו שמעון קינדיגונג בערכאות, וראובן לא השיב ע"ז ולא עשה איינווענדונג, וערך אח"כ שמעון נגדו ריימונגסקלאגע ועכשיו באו לד"ת, וטוען ראובן שאינו רוצה לצאת מהדירה, כי כן הוא חוק המדינה כעת שאין רשות לבעל הבית להוציא השוכר מדירתו, ושמעון משיב שנראה לו שהחוק הזה אינו נוהג רק בערים הגדולות ולא בערים הקטנות, ועוד טוען שראובן מקלקל הדירה מחמת שאינו מקפיד על הנקיון וגורם בזה רקבון בהבית, הדין עם מי

א) הנה בדבר אם יש להחוק של שמירת השוכרים שיצא בשעת המלחמה, אשר יאסור איסר להוציא השוכר מהדירה, כח גם עפ"י ד"ת משום דינא דמלכותא דינא, בזה באנו למחלוקת המובאת ברמ"א חו"מ סי' שס"ט סעיף ח'. דדעת הרא"ש והמרדכי דל"א דדמ"ד רק במסים ובמוכסים התלוים בקרקע, כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל לא בשאר דברים, ויש חולקים וס"ל דאמרינן בכל דבר דדמ"ד, והרמ"א שם כתב דהעיקר כדעת החולקים, ומה"ט המלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה, הואיל וכן דד"מ, אכן הרמ"א בעצמו שם אח"כ בסעיף י"א תברא לגזיזי', וכתב דל"א דד"מ רק בדבר שיש בו הנאה למלך, או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עכו"ם, דא"כ בטלו כל דיני ישראל. ועיין בסמ"ע שם ס"ק כ"א שכתב, דמ"ש הרמ"א בסעיף ח' דאמרינן בכל דבר דדמ"ד, היינו דל"ב דוקא שיהי' ממסים וארנוניות, אבל מ"מ צריך. להיות מדיני המלוכה, ולא מה שדנין רק בערכאות עפ"י עצמם, כמו שכתוב בספרי דיניהם, דבזה אמנם אם נפסוק כוותייהו בטלו כל דיני ישראל וכ"כ הרשב"א, עיי"ש. וא"כ החוק הזה שהוא מדיני המלוכה, וגם הוא לתקנת בני המדינה בשעת המלחמה שאין דירות מצויות, שפיר י"ל בו דדמ"ד. אמנם בש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט האריך להוכיח, דגם בדבר שהוא לתקנת המדינה ל"ש לומר דדמ"ד, היכי שהד"ת הוא להיפוך, ורק במקום שאין הדין מפורש, והוא לתקנת המדינה י"ל דדמ"ד עיי"ש, וא"כ בנידון שלפנינו שהדין מפורש שהמשכיר יוכל להוציא את השוכר אחרי שהודיע לו מקודם, וכמבואר בחו"מ סי' שי"ב, ל"ש לומר דדמ"ד, בשגם שאחרי שהמשכיר הוא המוחזק, דהקרקע בחזקת בעלי' עומדת, וכמבואר שם בסי' שי"ב סעיף ט"ו, יוכל המשכיר לומר קי"ל כדעת האומרים, דל"א דדמ"ד רק במסים וארנוניות ולא בשאר דבר, ורשות בידו להוציא את השוכר, ורק שיש לצדד ולומר דעכ"פ צריך להודיעו י"ב חודש מקודם, לפי המבואר בסי' שי"ב שם סעיף ו' דבכרכים אחד בימות החמה ואחד בימות הגשמים צריך להודיעו י"ב חודש, וזה משום דבכרכים צר להם המקום וקשה למצוא דירה. עיין בסמ"ע שם ס"ק ט', ובזמננו שיש דוחק גדול להשיג דירות י"ל דכל הערים דינן ככרכים, וצריך המשכיר להודיע י"ב חודש מקודם. אמנם גם בזה הי' מקום לומר דצריך השוכר להוסיף על השכר כפי שומת הב"ד, כדאיתא בחו"מ שם בסעיף ט', דאף שהמשכיר צריך להודיע לשוכר, מ"מ בנתיקרו הבתים מחויב השוכר להוסיף על השכר דיכול המשכיר לומר לו, או שכור בשוויה או תצא, והוא מהגמרא דב"מ (דף ק"א) עיי"ש

ב) אכן כבר נתפשט המנהג שנותנים להחוק של שמירת השוכרים תוקף ועוז גם בדיני ישראל, כי באמת החוק הזה נחוץ מאד והכרחי לתיקון המדינה, ואלמלא הוא הי' האנשים מושלכים כדומן על פני חוצות ורבתה השערורה אשר עלולה היתה להמיט שואה על הארץ ויושבי'. וזכור אזכור, שבעת עלה החוק הזה על שלחן בית המחוקקים, הרבו בעלי הבתים תעמולה להניע אותי, שהייתי כבר אז בין צירי העם וחבר בית המחוקקים, ואת יתר הצירים היהודים להצביע כנגד החוק, ולא שמענו להם, כי החוק הזה הוא כתריס בעד השלום הפנימי של המדינה ויושבי', ובלעדו מי יודע כמה חללים הי' נופלים, אלו הי' בכח כל בעל בית להוציא השוכרים של הדירות כטוב בעיניו בלי שום הגבלה

ג) אמנם בנידון שלפנינו עכ"ז י"ל דהדין עם המשכיר, כיון שהמשכיר עשה קינדיגונג להשוכר והשוכר לא השיב, א"כ אבד השוכר זכותו מצד דינא דמלכותא, כי כן הוא החוק שאם אחד תובע את השני והנתבע אינו משיב ואינו עומד להמשפט ביום המוגבל אבד זכותו, והתובע זכה בדין, ורק שעפ"י ד"ת לא אבד עוד הנתבע זכותו מפאת שלא