אבני חפץ עט

דברי ר"ש באופן שיסבור דחוששין למיעוטא, אשר זה היא שטה רחוקה מאד, ואך חכמים אחדים ס"ל כן, והלא הדעת בודאי נותנת דר"ש ס"ל כרוב החכמים, דאזלינן בתר רובא, ואדרבה להיפוך היינו צריכים לדחוק את עצמנו ולהעמיד את דבריו שיסבור כהילכתא, דאזלינן בתר רובא, אבל לא שיסבור דחוששין למיעוט. ולפי האמור למעלה הענין נכבד, דלישנא קמא תפס העיקר כדעת רבינא כאן, שיש לחלק בין טומאת אהל לטומאת מגע ומשא, ולפ"ז לעולם ס"ל לרשב"י דאזלינן בתר רובא וכמו שביארנו, ולכן מתרץ דה"ט דר"ש בש"ס שם משום דס"ל אין חוששין למיעוטא, והדר קאמר ואבע"א, היינו דילמא העיקר כמו שרצו מתחלה בש"ס כאן לומר. דר"ש ס"ל דגם במו"מ עכו"ם אינם מטמאין, ולפ"ז בהכרח צ"ל דס"ל דחוששין למיעוט, דאל"כ יקשה מקרא דוכל הורג נפש תתחטאו, ול"ל דה"ט דדילמא איקטל חד מישראל, דהו"ל למיזל בתר רובא, וע"כ דחושש למיעוט, וע"כ קאמר דאפי' אם ס"ל דחוששין למיעוטא ג"כ ל"ק, די"ל דעבדינן לי' תקנתא כר"נ אמר שמואל וזה רעיון נפלא. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ר סי' ע"ה אות ה', שעמד ג"כ בדברי הש"ס ביבמות שם לאיזהו צורך טרח להעמיד דברי ר"ש שיסבור דחוששין למיעוטא, ולדברינו הדבר יעלה יפה כמין חומר

ג) וממוצא הדברים שכתבנו יש ללמוד דהך מילתא, אי עכו"ם מטמאין עכ"פ במו"מ, סובב והולך על פרט זה אי חיישינן למיעוטא, דאם חיישינן למיעוטא, י"ל דגם במו"מ אין מטמאין, והא דכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, ה"ט משום דדילמא איקטל חד מישראל, ואף דעכו"ם רובא, מ"מ חיישינן למיעוטא, אבל אם נאמר דאזלינן בתר רובא, ע"כ ל"ל הכי ובהכרח צריך לחלק ולומר, דרק באהל אין מטמאין, אבל במו"מ מטמאין וכמו שביארנו

ובזה תעלה בידינו פרפרת נאה בביאור דברי המשנה סוף נזיר, נז נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי, ויש לדקדק על הלשון כדברי ר' נהוראי דהול"ל דב רי ר' נהוראי, ועיין בדורש, לציון דרוש ה' שעמד בזה. ועפ"י דרכו שם י"ל, דלכאורה יש להבין איך אפשר לומר דשמואל הי' נזיר, והרי מצינן שטמא עצמו לאגג, דכתיב וישסף שמואל את אגג, ואלו הי' נזיר ודעת הרמב"ם בפ"ג מה' נזירות דהי' נזיר עולם, איך הי' רשאי לטמאות עצמו. (וכיוצא בזה הקשיתי ג"כ על הא דאיתא בברכות (נ"ב ע"ב), דמשה קטלי' לעוג מלך הבשן, וקשה לפי המבואר בש"ס דזבחים (ק"א ע"ב), דמשה כהן הי', איך טימא עצמו בהריגתו, וכאן ל"ל כמו שרצה בדורש לציון שם לומר, דשמואל הרג לאגג בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה, דבהדיא איתא שמשה הרג לעוג בנרגא דהיינו גרזן, עיין ר"ה (י"ג ע"א) בגליון הש"ס בשם הערוך]. אמנם אם נאמר דעכו"ם גס במו"מ אין מטמאין ניחא, דאגג לא הי' מטמא כלל וזה תליא אי חיישינן למיעוטא כדברינו למעלה, ולפ"ז י"ל דמה שאמרו במשנה נזיר הי' שמואל כדברי ר' נהוראי, אין הכונה שר' נהוראי הוא בעל המאמר כמו שפירש"י, רק בעל המאמר אחר הוא, והמלות האחרונות כדברי ר' נה וראי היא הוספה מצד מסדר המשנה, כלומר שהמאמר הזה לא יתכן רק לשטת ר' נהוראי שהוא ר"מ, כדאיתא בעירובין (י"ג ע"ב), לא ר"מ שמו אלא ר' נהוראי שמו עיי"ש, והיינו שלא יקשה איך אפשר לומר ששמואל הי' נזיר, הרי לפ"ז איך טימא עצמו בהריגת אגג, ע"ז קאמר מסדר המשנה דהאומר כן קאי כדברי ר' נהוראי דהיינו ר"מ, שהוא הוא המפורסם לבעל השטה דחיישינן למיעוט [וכדמשמע בחולין (י"א ע"ב) שכשרצו לנקוט לדוגמא איך עשה מאן דחשש למיעוט, הזכירו ג"כ את שם ר"מ עיי"ש, דאלת"ה ר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכל בישרא, אף שיש עוד חכמים אחרים דס"ל הכי, וזה משום שר"מ הי' מפורסם לבעל שטה זו], וא"כ לדידי' שפיר י"ל כתירוץ קמא בש"ס דירמות שהבאנו דעכו"ם אפי' במו"מ אין מטמאין, וא"כ אין לתמוה איך שמואל טימא א"ע לאגג אם הי' נזיר, דאגג לא הי' מטמא וכאמור

ד) ודע דכעין הקושיא אשר הקשינו למעלה, בהא דאמרו אליבא דרשב"י, דה"ט דקרא דוכל הורג נפש תתחטאו דדילמא איקטל חד מישראל, ואמאי לא אזלו בתר רוב, הנה בלא"ה יש להקשות, אם נאמר דעכו"ם לא הי' מטמאין מדוע הו"ל לחוש לחד מישראל, הרי הוה ס"ט ברה"ר וס"ט ברה"ר טהור, עיין נזיר (נ"ז ע"א) וחולין (ט' ע"ב), אמנם זה ל"ק דע"כ ל"א דספק טומאה ברה"ר טהור רק בטהרות, אבל בגברא אה"נ דבעי טבילה כדאיתא בע"ז (ל"ז ע"ב), דס"ט ברה"ר הלכה ואין מורין כן, וכי אתי לקמי' דר' ינאי אמר להו, הא מיא בשיקעתא דבנהרא זילו טבולו עיי"ש, אולם בש"ס דע"ז שם איתא דלאו כ"ע הכי ס"ל דספק טומאה ברה"ר בעי טבילה בגברא, ויש דס"ל דהלכה ומורין כן, וגם בגברא א"צ טבילה. ולפ"ז י"ל דשתי האוקימתות בש"ס דיבמות כאן יסובו על פרט זה, דמתחלה קאי הש"ס בשטה, דס"ט ברה"ר הלכה ואין מורין כן, ולכן ס"ל דגם במו"מ עכו"ם אין מטמאין, וקרא דוכל הורג נפש ה"ט, דדילמא איקטל חד מישראל, ואי דהוה ס"ט ברה"ר, הנה גם בס"ט ברה"ר בעי טבילה, דהוה הלכה ואין מורין כן, אמנם רבינא ס"ל דס"ט ברה"ר הלכה ומורין כן, וגברא לא בעי טבילה, וא"כ ל"ל דה"ט דקרא דדילמא איקטל חד מישראל, דהוה ס"ט ברה"ר, וע"כ חלק בין טומאת אהל לטומאת מו"מ. וד"ז אי בס"ט ברה"ר בעי טבילה, י"ל דתליא בחקירה אי ס"ט ברה"ר הותר לגמרי או רק נד נדחה, כדוגמא שמצאנו בטומאה בציבור שיש מחלוקת אי הותרה או נדחה, דאם נאמר דס"ט ברה"ר ל"ה רק דיחוי, י"ל דלא שרינן רק בטהרות שא"א בענין אחר, אבל בגברא גברא דאפשר בטבילה צריך טבילה, כמו בטומאה שלא הותרה רק היכי דליכא טהורים בהאי בית אב, אבל באיכא טהורים בהאי בית אב לא שרינן, אמנם אם נאמר דס"ט ברה"ר הותר לגמרי, י"ל דגם בגברא א"צ טבילה כמו בטומאה, שאם הותרה הותרה לגמרי וא"צ כלל להדר אחרי טהורים, אפי' היכי דאפשר בטהורים. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ב סי' ק"ב אות י' מ"ש בזה, (וקצת י"ל דהך מילתא אי בגברא דאפשר בטבילה צריך טבילה בס"ט ברה"ר, תליא ג"כ בסברא אי דנין אפשר משאי אפשר), ועיין בכ"מ רפ"ב מה' שבת שדן בכיוצא בזה לענין שבת אצל חולה אי הותרה או נדחתה, וכתב ג"כ דתלי' בזה אי טומאה בציבור הוה הותרה או דחוי' עיי"ש

ובזה הי' מקום לומר, דרשב"י דס"ל לפי האוקימתא קמייתא דגם במו"מ אין מטמאין עכו"ם משום דקאי בשטתי', דמצאנו לר"ש דס"ל ביומא ז' דטומאה