אבני חפץ ח

ועיין בח"ס אהע"ז ח"ר סי' מ"ד שכתב, דה"ט דהרא"ש שלא התיר עדות בעלי תשובה משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות, דבעגונות אין לנו אלא חד שהתירו חכמים להדיא, כגון ע"א ואשה ושפחה ועכו"ם במסל"ת ולא יותר עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לדברינו

יא) ובזה יעלה בידינו ענין נכבד בישוב הקושיא שהקשה מו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חאה"ע ח"ר סי' פ"ד אות ב' על שטת האומרים דבערכאות ל"ב מסל"ת, וגם בלא מסל"ת סמכינן עלייהו, מהא דאיתא ביבמות (קכ"א ע"ב) במתניתין: ר' יהודה בן בבא אומר בישראל עד שהוא מכוין (כן הוא הגירסא במשנה שבמשניות), ובעכו"ם אם הי' מתכוין אין עדותו עדות, וקשה הרי גם בעכו"ם משכחת שיהי' כשר גם במתכוין להעיד וכגון בערכאות, ואמאי סתם ואמר דבעכו"ם לא משכחת בשום פעם שיוכשר כשמתכוין להעיד, וזה קושיא גדולה לכאורה. ולדברינו למעלה הענין נכון, דכיון דר' יהודה בן בבא ס"ל דבישראל אינו כשר רק כשמתכוין להעיד, ע"כ ס"ל דבהיתר אשה בעינן תורת עדות, דזולת זה למה בעינן שיתכוין להעיד. ולפ"ז הא דמכשרינן ע"א בעדות אשה הוה מה"ת, משום דילפינן מקרא דלא יקום וכו', אבל קם הוא לעדות אשה, וזה משום שהתורה נתנה כאן תורת עדות גם על ע"א וגם על הפסולים, וממילא בערכאות ל"מ רק במסל"ת וכמו שביארנו למעלה, ולכן שפיר קאמר דבעכו"ם אם הי' מתכוין אין עדותו עדות, דלשטה זו דבהיתר אשה בעינן תורת עדות אה"נ דל"מ בעכו"ם בשום פעם מתכוין להעיד. אבל לקושטא דמילתא דנקטינן דה"ט דמהני ע"א בעדות אשה משום דהוה מילתא דעל"ג או משום סברת דייקא וכמו שהוא בגמ' שלפנינו, וכמו שביאר הריב"ש בתשובה סי' קנ"ה וקפ"א, וכ"כ גם הפנ"י בקו"א לקידושין (דף ס"ד), דהעיקר דאין ע"א נאמן בעדות אשה מה"ת רק מדרבנן מתקנת חכמים, וע"כ דבהיתר אשה ל"ב תורת עדות כלל, ורק בירור האמת, וכיון שכן בערכאות דגם בלא מסל"ת יש בירור מספיק דלא משקרי ומרעי נפשייהו שפיר מהני וכמו שביארנו

יב) ומה נכבדו הדברים האלה להעלות בהם פרפרת נאה בביאור לשון המשנה בעדיות פ"ו משנה א', שר' יהודה בן בבא העיד שמשיאין את האשה עפ"י עד אחד, ויש לדקדק על הלשון שמשיאין דקאמר, דיותר הו"ל למימר שמתירין את האשה בעד אחד, כיון שהיסוד העיקרי הוא ההיתר שהב"ד מתירין להנשא, והנשואין אח"כ המה תולדה היוצאת מהיסוד הזה, ומדוע שביק איפוא הסיבה ונקט המסובב

ונראה עפ"י דברי הש"ס ביבמות (פ"ז ע"ב): מדקתני נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו שלא ברשות ב"ד אלא בעדים, מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד אחד אלמא עד אחד נאמן וכו' מנ"ל, ומשני משום עיגונא הקילו בה רבנן, וכתבו התוס' שם בד"ה מכלל דאף דלפי מה דס"ד השתא עד אחד מהימן מדאורייתא, מ"מ קרי לי' ברשות ב"ד לפי שיש דברים שאין נאמן להם, וצריכה לישאל לב"ד להתירה לינשא על פיו וכו' עיי"ש, ומשמע מדבריהם דלפי המסקנא דעד אחד אינו נאמן מה"ת ורק משום עיגונא הקילו. י"ל באמת דה"ט דקרי לי' לע"א ברשות ב"ד משום דל"ה רק מדרבנן. ולכן צריכין להיתר ב"ד, משא"כ בעדים דהוה מה"ת מקרי שלא ברשות ב"ד דבזה א"צ כלל להיתר ב"ד, ונמצא לפ"ז דמאן דיסבור דע"א בעדות אשה מהני מה"ת, לדידי' אה"נ דלא יהי'. שום חילוק בין עד אחד לשני עדים ובשניהם מקרי שלא ברשות ב"ד כי גם בעד אחד א"צ להיתר ב"ד, (ועיין באהע"ז סי' י"ז סעיף ל"ט ובח"מ שם ס"ק ע"ח), ולפמ"ש למעלה ר"י בן בבא דס"ל דבעדות אשה בעינן כונה להעיד. משום דס"ל דבהיתר אשה בעינן תורת עדות, ע"כ ס"ל דע"א מהני מה"ת, וכיון שכן ל"ב גם בע"א כלל היתר ב"ד רק דמיא לשני עדים דמקרי שלא ברשות ב"ד, ולכן הי' מדייק בלישני' ואמר שמשיאין את האשה (ולא שמתירין) עפ"י עד אחד. ובזה גלה לנו פרט אחד נכבד מאוד. דבעד אחד ג"כ ל"ב היתר ב"ד ורק משיאין את האשה תיכף גם שלא ברשות ב"ד, כמו בשני עדים דנשאת תיכף שלא ברשות וכמו שכתבתי והענין יקר

יג) ובזה אני אומר עוד דבר חריף ונחמד בישוב מה שהקשו רבים על שטת האומרים דבערכאות ל"ב מסל"ת וגם בלא מסל"ת נאמנים, מהא דאיתא בגיטין (כ"ט ע"א): שמע מב"ד של ישראל שהי' אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו, מקומנטריסין של עכו"ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג, אל ישיאו את אשתו, מאי מת ומאי נהרג, אילימא מת מת ממש ונהרג נהרג ממש דכוותי' גבי עכו"ם אמאי אל ישיאו את אשתו, הא קיי"ל דכל מסל"ת הימוני מהימני לי' וכו', אלא לאו מת יוצא למות נהרג יוצא להרג, וקתני בב"ד של ישראל ישיאו את אשתו, לעולם מת ממש ונהרג ממש, ודקאמרת דכוותי' גבי עכו"ם אמאי לא, והא קיי"ל דכל מסל"ת הימוני מהימני, ה"מ במילתא דלא שייכי בה, אבל במילתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שיקרייהו. וקשה בהו"א דגמרא, דלא ידעו עוד מהך סברא דעבדי לאחזוקי שקרייהו אמאי הקשה רק דהו"ל להיות מהימני משום דהוה מסל"ת, ת"ל דגם בלא מסל"ת הי' צריכים להיות מהימני, דקומנטריסין ערכאות נינהו וערכאות מהימני אף בלא מסל"ת, ועיין בשו"ת בית אפרים אה"ע סי' ל"א ובשו"ת ברכת רצ"ה סי' ק"ב מ"ש בזה

ולפי דברינו י"ל בדרך נחמד, דלכאורה יש לדקדק בלשון הברייתא דקאמר שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג י שי ישיאו את אשתו וכו', אמאי נקיט לשון ישיאו את אשתו ולא קאמר יתירו את אשתו, שמסתבר יותר וכמו שדקדקנו למעלה בלשון המשנה דעדיות, וצ"ל דהברייתא ס"ל ג"כ דע"א נאמן מה"ת, וגם בע"א מקרי שלא ברשות ב"ד דא"צ כלל להיתר ב"ד, ולכן כשיש עד אחד ששמע מב"ד של ישראל שפלוני מת או נהרג תיכף ישיאו את אשתו וא"צ היתר ב"ד. וע"כ נקיט הלשון ישיאו ולא יתירו. ולפמ"ש למעלה מאן דס"ל דע"א בעדות אשה מהני מה"ת לדידי' גם בערכאות בעינן מסל"ת דוקא. דלשטתו בעינן תורת עדות דוקא, ואין לנו רק מה שהכשירו חכמים במסל"ת ולא יותר וכמו שביארנו, וכיון שכן הקשה הגמ' רק) דהו"ל להיות נאמנים משום דהזה מסל"ת. דלשטת הברייתא אמנם גם ערכאות אין נאמנים רק במסל"ת. אבל לפי האמת דע"א ל"מ רק מדרבנן, וכמו שהבאנו למעלה