אבני חפץ ז

אין הידיעה שיש לנו מספקת לחייב את הרוצח ולקיים את הקידושין והגירושין, עיין באהע"ז סי' מ"ב דהמקדש שלא בעדים אפי' שניהם מודים בדבר אינה מקודשת, וכן הוא גם לענין גירושין, כדאיתא באהע"ז סי' קל"ג, וגדולה מזו אנו מוצאין ברוצח, דאפי' הב"ד בעצמם ראו שפלוני הרג את הנפש אין מחייבין אותו עד שיבואו שנים ויעידו לפניהם, כדאיתא במכות (י"ב ע"א), כי כן גזרה התורה שאין לעמוד על בוריו של דבר רק מפי העדים ובעדותן, ומה"ט היכי שמאיזהו צד אין העדות מתאמת למשפטי ודיני עדות, כפי שגדרה והגבילה אותם התורה, אין לסמוך על העדות ואין לדון ע"פ, דנהי דסוף כל סוף הרי המעשה הוא אמת, אבל מה בכך הרי גם הידיעה היותר ברורה אינה מספקת לדון ע"פ בלא עדים, ורק ע"פ העדים יקום דבר, משא"כ לענין היתר אשה שמת בעלה, לזה א"צ עדים דוקא שיעידו שמת הבעל, ורק מהצורך שתהי' לנו ידיעה ברורה שמת הבעל, ואם אך יש לנו ידיעה ברורה כזאת האשה מותרת גם אם ליכא עדים כלל, וכמו במת הבעל לפנינו והכל יודעים שמת, שאין צריך לזה עדות דוקא להתיר אשתו, ולכן בכל מקום שהשכל מחייב שהדבר הוא אמת, כגון בעכו"ם במסל"ת וכדומה שאנו חושבים זאת ג"כ לידיעה ברורה, דבמסל"ת אין לחוש שמא משקר, ג"כ מותרת, דמה בכך דל"ת עדות, אבל הרי בזה ל"ב ענין עדות כלל, ורק בירור הדבר לדעת אמיתתו, וכיון שכן ממילא בערכאות דגם בלא מסל"ת הוה הידיעה ברורה דידעינן דלא משקרי ולא מרעי נפשייהו, אה"נ דנאמנים גם בלא מסל"ת וז"נ בסברא. ולפ"ז י"ל דגם מה שאמרו בגמרא דה"ט דמהני ע"א באשה משום דהוה מילתא דעל"ג או משום דאשה דייקא ומינסבא, עיין יבמות (צ"ג ע"ב) הכונה ג"כ עד"ז, דכיון דבהיתר אשה ל"ב כלל ענין עדות ורק ידיעה ברורה באיזהו אופן שיהי' שמת הבעל, לכן גם ע"א מהני דכיון דהוה מילתא דעל"ג וגם אשה דייקא ומינסבא, בודאי העד אומר אמת (בשגם לפי מה שהבין בנובי"ק אהע"ז סי' כ"ז סברת דייקא, שהיא ג"כ משום שעי"ז העד חושש לשקר שירא שיתברר שקרותו ואומר האמת), וא"כ הידיעה המגעת לנו ע"י חשובה ג"כ ידיעה ברורה ומועלת להתיר אף אם ליכא עדות גמור כפי משפטי התורה וכמ"ש

ט) אכן בגוף הסברא שכתבתי, דבהיתר אשה ל"ב כלל ענין עדות, ורק בירור הדבר והגבלת אמתתו, הנה אם כי זכיתי לכוין בזה לדעת מרן הנוב"י שכ"כ במהדו"ק אהע"ז סי' כ"ז, עיי"ש שכתב דמה"ט ל"ש לומר בעדות אשה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. דבעדות אשה ל"ש תורת עדות, וכ"כ שם בסי' מ"א, נראה לי לצדד דזה תליא בפלוגתא הידועה, אם ע"א כשר בעדות אשה מה"ת או רק מדרבנן, דאם נאמר דע"א מהני רק מדרבנן, וזה משום דהוה מילתא דעל"ג או משום דאשה דייקא ומינסבא, כמו שאמרו בש"ס יבמות (צ"ג ע"ב), י"ל כדברנו דבעדות אשה ל"ב כלל ענין עדות, ורק בירור הדבר, ומפאת זה באמת מהני ע"א, משום דחשבינן זאת לבירור גמור, דבודאי העד אומר אמת דירא לשקר משום דהוה מילתא דעל"ג, או משום דאשה דייקא ומינסבא ויתברר האמת, כדברינו למעלה בשם הנוב"י, אבל אם נאמר דע"א מהני בעדות אשה מה"ת, כמו דס"ל לר' יהודה דספרי הובא בילקוט פ' שופטים, ומפיק לי' מקרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לעון אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה וכו', י"ל דבעדות אשה בעינן עדות, ורק דהתורה הכשירה לעדות כזאת גם ע"א, דלולא זאת ל"ל קרא להתיר ע"א, כיון דסגי בבירור הידיעה ובע"א יש ג"כ בירור הידיעה משום דהוה מילתא דעל"ג, או משום סברת דייקא וכמו שאמרו באמת בש"ס, וע"כ דכונת התורה להשמיענו. דלא מטעם בירור מהני ע"א, ורק משום תורת עדות שהתורה הכשירה כאן ע"א. אף דבכ"מ בעינן שנים, ולפ"ז גם בפסולים י"ל דמה שכשרים בעדות אשה משום שהתורה נתנה עליהם תורת עדות, והר"ז דומה לקא"פ שאינם בכלל עדות, ומ"מ לפעמים תורת עדות עליהם וכשרים להעיד, כגון בקבלו הבע"ד אותם, שאז המה בכלל עדות. ועיין בשו"ת שבו"י ח"א סי' קמ"ו שכתב דמי שקיבל עליו קא"פ, הרי הוא קאי בואם לא יגיד ונשא עונו, ועיין במנ"ת מצוה ל"ז שכתב דעדים פסולים במקום שכשרים להעיד כגון בקבלום הבע"ד עוברים בלא תענה, וכן אשה ועבדים במקום שכשרים להעיד עוברים בל"ת, ועיי"ש שכתב עוד דבקרובים שהוכשרו לעדות שייך דין הזמה, ורק בנשים אף במקום שכשרים להעיד ליכא דין הזמה, דבפרשת הזמה כתיב ועמדו שני האנשים עיי"ש, וזה מתאים לדברינו דגם הפסולים להעיד במקום שעדותם מתקבלת א תורת עדות עליהם. ואולי באמת על קוטב זה סובבת פלוגתת ר' יהודה ור' יוסי בספרי שם, דר' יהודה דרש קרא דלא יקום וכו' לעון אינו קם אבל קם הוא לעדות אשה ור' יוסי דרש לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה, והיינו דר' יהודה ס"ל דלהיתר אשה צריך עדות דוקא, כמו בשאר ענינים שצריך עדות, כגון בקידושין וגירושין, ולכן לא סגי לי' להכשיר ע"א משום דהוה מילתא דעל"ג או מחמת סברת דייקא, דזה מועיל רק לאמת הבירור והידיעה, והבירור והידיעה ל"מ בעדות אשה דבעינן עדות דוקא, ולכן מפיק מקרא דכאן הכשירה התורה ע"א, אבל ר' יוסי ס"ל דבעדות אשה ל"ב כלל ענין עדות, ורק סגי בבירור גמור ובידיעה אמתית, ולכן ל"צ קרא להתיר ע"א דכיון דהוה מילתא דעל"ג וגם מחמת סברת דייקא הוה בירור גמור בע"א, וממילא ידענו דמהני ולכן מפיק קרא לשבועה

י) ולפ"ז גם לענין נאמנות ערכאות שלא במסל"ת י"ל דתליא בזה, דאם נאמר דבעדות אשה צריך רק בירור ולא תורת עדות, א"כ י"ל כמו דבעכו"ם דעלמא חשוב בירור גמור במסל"ת, כן בערכאות חשוב בירור גמור אף שלא במסל"ת. דערכאות גם שלא במסל"ת לא ישקרו וידענו דקושטא קאמרי דלא מרעי נפשייהו. אבל אם נאמר דבעדות אשה בעינן תורת עדות, ורק שהתורה הוציאה דבר זה מהכלל והכשירה ע"א וה"ה עדות הפסולים, י"ל דאין לנו רק מה שהכשירה התורה, כגון במסל"ת, אבל שלא במסל"ת אפי' בערכאות ל"מ דאין לך בו אלא חידושו, וכדוגמא שאמרו בב"ק (ע"ב ע"ב) עד זומם חידוש הוא וכו' אין לך בו אלא חידושו, ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש הב"ש באהע"ז סי' ז' ס"ק ג', דה"ט דס"ל להרא"ש דכותי מסל"ת אינו נאמן בשבוי' אף דעבד וקטן נאמנים, משום דאין לנו אלא מה שאמרו חכמים ועל דבריהם אין להוסיף, וה"נ י"ל דעכו"ם במסל"ת התירו ואין לנו להוסיף ערכאות שלא במסל"ת.