אבני חפץ עז

דבע"ח גובה ההענקה, והעבד חייב תמיד כפל וכנ"ל, וכגון שעברה שמטה בנתים, דאשתמט חיוב כפל, ובזה אמנם שייכת ההענקה להעבד. והשבתי לו, דכפל אין שביעית משמטתו, כדאיתא במשנה דשביעית פ"י ה"ב, דהאונס והמפתה והמוציא ש"ר, וכל מעשה ב"ד אין משמטין, אמנם לפי המבואר בש"ע חו"מ סי' ס"ז זה דוקא כשכתבו לו הב"ד פס"ד, אבל אם לא כתבו לא פס"ד, אף שחייבוהו שביעית משמט, ולפ"ז אה"נ די"ל דמשכחת לה שיפטור מכפל בכה"ג, כגון שלא כתבו לו פס"ד ושמטה שביעית, ויש להרחיב עוד הדיבור ואסתגר בזה

סימן לח

ע"ד שאלתו באחד שאבד עצמו לדעת ר"ל, אם מהצורך לשפוך המים כמו ששופכין מפני המת

א) הנה הש"ך בסי' של"ט ס"ק ט' הביא שני טעמים, מדוע שופכין המים מפני המת, חדא שידעו הכל שיש מקרה מות, ולא יהי' מהצורך להודיע בפה, שזה בכלל מוציא דבה, ועוד שמה"מ מטיל במים טפת דם המות עיי"ש, ושני הטעמים האלו ל"ש כאן. דבכגון דא ל"ה מוציא דבה, דמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, כדאיתא בסנהדרין (ע"א ע"ב), ועיי"ש (בדף קי"ג ע"ב) אבד רשע מן העולם טובה באה לעולם, ואין לך רשע גדול ממאבד עצמו לדעת, שאמרו עליו שאין לו חלק לעוה"ב כידוע, וגם הטעם השני ל"ש כאן. דבזה לא היתה המיתה ע"י מה"מ, כמ"ש בשו"ת בית יעקב סי' ע"ב בשם הזוהר, דמה"מ אינו שולט רק באותן שמתים על מטתם, אבל לא באותן שנהרגים עיי"ש

ב) ויש להעיר על טעם השני שכתב הש"ך, דמה"ט יש לשפוך המים מפני המת מפני שמה"מ מטיל טפת דם במים, הרי כל עיקר דבר זה של שפיכת המים מפני המת ילפינן ממרים, דכתיב ותמת שם מרים וסמיך לי' ולא הי' מים לעדה, וכמ"ש האבודרהם הובא בבאר הגולה בסי' של"ט שם, ומרים לא מתה כלל ע"י מה"מ כדאיתא בב"ב (י"ז ע"א), ששה לא שלט בהן מה"מ וחשיב מרים בהדייהו עיי"ש, אמנם אי משום הא לא איריא, דבלא"ה אין לקחת הדברים כפשטן, דמה שלא הי' מים לעדה אחר מיתת מרים הי' משום ששפכו המים, דבכל אופן שיהי' אין מהצורך לשפוך רק המים שבשכונת המת (ועיין בטו"ז בסי' של"ט שם שכ', דשכונה היינו ג' בתים, ובנקה"כ חולק עליו דשכונה היינו מי שהוא שכן ממש), וא"כ מדוע לא הי' מים לכל העדה, וע"כ דהדברים לא נאמרו רק לרמז בעלמא וע"ד אסמכתא

ג) ועיין בהגהות דעת קדושים על היו"ד שם שכתב, דמים שבשכונת המת מותר לכתחלה להוסיף עליהם ולבטלם, דלא עדיף מאיסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת, דמותר לבטלו לכתחלה, כגון עצי מוקצה ובישולי עכו"ם וכדומה, והסמך שכתבו מקרא דולא הי' מים לעדה אינו מועיל לעשות האיסור הזה אפי' לאיסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת עיי"ש, אכן הכנה"ג כתב דנוהגין לשפוך בכל השכונה שהכהן אינו יכול לכנוס לשם, כמו שמצאנו במיתת מרים שכולם שפכו מימיהן עיי"ש, ומשמע קצת שתפס הדברים כפשטן דחסרון המים הי' משום ששפכו אותן מפני המת, ולפ"ז יקשה אמנם כנ"ל הרי במיתת מרים ל"ה כלל מהצורך לשפוך, כיון שלא מתה ע"י מה"מ, וצ"ל דגם לשטה זו ל"ה רק אסמכתא בעלמא, וכן משמע דאל"כ קשה מדוע שפכו כל העדה הרי הרחוקים ממקומות שהכהן יכול לכנוס לשם עכ"פ לא הי' צריכים לשפוך וע"כ כדכתיבנא

ד) וראיתי בעץ יוסף על העין יעקב בב"ב (י"ז) שם שהביא בשם ספר כד הקמח בהבנת הענין הנאמר בש"ס שם, דהנך ששה לא שלט בהן מה"מ ורק מתו בנשיקה וז"ל: וענין מיתת נשיקה היא דביקת החושק בחשוק, ומתוך כך הנפש נפרדת מן העוה"ז שלא בהרגש טעם מיתה, ושלא ע"י כח המשחית הוא מה"מ, ואין טומאה במת אלא מצד מה"מ, אבל מי שמיתתו בנשיקה הרי גופו טהור ונשמתו טהורה עכ"ל. והנה במ"ש דהגופים של כל אלה המנוים בש"ס שם שמתו בנשיקה לא הי' מטמאין, בהשקפה ראשונה נפלאתי עליו מדברי הש"ס בסנהדרין (ל"ח ע"א), ששאל האי מינא לר' אבהו אלהיכם כהן הוא כי קברי' למשה במאי טביל, והשיב לו דטביל בנורא, עיי"ש ובתוס' ד"ה במאי, ואמאי לא השיב לו בפשיטות, דגופו של משה לא הי' מטמא כלל, כיון שמת בנשיקה, ואולי י"ל דה"ט שלא השיב ר"א כן, כי חשש שלא יקבל המין דבריו, ולכן בחר להשיב לו לשטתו שטבל אמנם ורק שטבל בנורא. ועיין ילקוט משלי ט' על פסוק חכמת נשים בנתה ביתה, דאיתא שם, דכל הצדיקים אינם מטמאין אחרי מותם (ולאו דוקא אלו שמתו בנשיקה), ועיי"ש דלכן נתעסק אליהו בקבורת ר"ע אף שהי' כהן, דאין טומאה בתלמידי חכמים, אכן התוס' כתבו בב"מ (קי"ד ע"ב) סד"ה מהו, דזה לאו דוקא, רק ה"ט שאליהו טימא עצמו, משום שהי' מ"מ דר"ע הי' מהרוגי מלכות, והי' יראים לקברו. ועיין תוס' כתובות (ק"ג ע"ב) ד"ה אותו שהביאו בשם ר"ח כהן, דהא דאיתא שם דאותו היום שמת רבי בטלה כהונה, היינו קדושת כהנים, וכן איתא בירושלמי ברכות פרק מי שמתו, דכשמת רבי אמרו אין כהונה היום, ואם נאמר דצדיקים אינם מטמאים, א"כ לא בטלה כלל קדושת כהנים, דגופו של רבי ל"ה מטמא, וע"כ דגם צדיקים מטמאים, ורק מפני כבודו של רבי לא חשו לזה. וי"ל דה"ט שלא חשו אז הכהנים לטמאות עצמם, משום דחכם שמת הכל קרוביו עיין שבת (ק"ה ע"ב), ולקרובים רשאים הכהנים לטמא, או משום דנשיא שמת עשו אותו כמת מצוה, כדאיתא בירושלמי הובא בב"י יו"ד סי' שע"ד, ועיי"ש בב"י שביאר הענין, דבנשיא הוה תמיד כמי שאין לו מתעסקים, שזה כבודו שיתעסקו בו עם רב, וכמו שמצאנו בכתובות (י"ז ע"א) דלמאן דמתני לית שיעור להלויתו עיי"ש

ה) ודע דכעין סברת ספר כד הקמח שהבאנו, דכל אלו שמתו מחמת נשיקה לא הי' מטמאין, דאין טומאה רק מצד מה"מ, ראיתי מביאים ג"כ בשם הזוה"ק, עיין בספר לקט יוסף ונחלת בנימין ערך יצחק ויעקב שהביא בשם הזוהר, דה"ט שהביאו את יעקב אחרי מותו לא"י, אף דכתיב ולא תטמאו את ארצי ומני' דמת שמת בח"ל שאסור לשאת אותו לא"י, דשאני יעקב שמת ע"י נשיקה, ולא הי' בו טומאה, כי הטומאה באה ע"י מה"מ עיי"ש. אמנם בעיקר הסברא הנ"ל דאין טומאה רק מצד מה"מ יש לתמוה, דלפ"ז