אבני חפץ עו

ישנו בעריפה, וכל שאינו בפדיון, כגון בספק פט"ח, אינו ג"כ בכלל עריפה. עוד נלפע"ד להביא סמוכין לסברא הנ"ל דבמקום שפטור מכפל ליתא ג"כ למכירה, מהא דאמרינן בקידושין (ד' ע"א) דאיצטריך קרא לעיקר זבינא דאיילונית דסד"א דאתיא סימני נערות הוי זבינא דלא אתיא סימני נערות ל"ה זבינא עיי"ש, שהענין הוא ג"כ דכיון שהתורה אמרה שאמה עברי' יוצאת בסימני נערות הוה אמרינן, דכל שישנה בכלל יציאה בסימני נערות ישנה בכלל מכירה, וכל שאינה בכלל יציאה בסימני נערות אינה בכלל מכירה, ואיצטריך קרא מיוחד לרבות דל"א הכי, וה"נ לענין מכירה ותשלומי כפל י"ל כמ"ש

ה) עוד נראה להביא ראי' נאותה לזה, מהא דאיתא בש"ס שם (בדף י"ב ע"א), מה יעוד אע"ג דאי בעי מייעד ואי בעי לא מייעד כל היכי דלא מצי מייעד ל"ה זבינא זביני, ה"נ כל היכי דלא מצי מיגרעא ל"ה זבינא זבינו עיי"ש. ומשמע ג"כ דכיון שהתורה אמרה באמה עברי' מצות יעוד, אע"ג שאין המצוה הזאת הכרחית, מ"מ היכי שאין ביכולת לקיים הפרט הזה ליתא למכירה, וכן לענין גרעון כסף אמרינן הכי דכל שא"א לקיים הפרט של גרעון כסף ליתא ג"כ למכירה, וה"נ י"ל כמ"ש, דהיכי שא"א לקיים הפרט של תשלומי כפל א"א ג"כ למכור וכאמור. אמנם בזה באנו למחלוקת ר' אליעזר ורבנן בש"ס דקידושין שם (בדף ח' ע"ב), אי מוכרה לקרובים, דאם אין מוכרה לקרובים שפיר י"ל כדברינו, דכמו שאנו רואים לענין יעוד, דהיכי דלא מצי מייעד לא מצי מזבן, ה"נ אמרינן דהיכי דפטור מכפל ליתא בכלל מכירה, אמנם לר"א דס"ל שם דמוכרה לקרובים, אדרבה משם ראי' להיפוך, דכמו שאנו רואים שם שהתורה אמרה מצות יעוד, ועכ"ז היכי, דלא, מצי מיעד ג"כ לא מיגרע כח המכירה, וה"נ אף שאמרה התורה חיוב כפל, מ"מ גם היכי דפטור מכפל דין מכירה לא בטל

ו) ובזה הי' מקום לפלפל בישוב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ג מה' עבדים הי"ב, דמוכר עצמו אין מעניקין לו, וזה משום דס"ל כת"ק בש"ס דקידושין (י"ד ע"ב) דדרש העניק תעניק לו ולא למוכר עצמו, וקשה הרי בש"ס שם (בדף מ"ו ע"א) אמרינן לר"א דקרא דהעניק תעניק לו איצטריך למדרש לו ולא לבעל חובו לאפוקי מדר"נ וה"ט דת"ק דדרש לו ולא למוכר עצמו, משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"נ ולא צריך קרא למעט בע"ח. וא"כ הרמב"ם דס"ל כר"נ כמו שפסק בפ"ב מה' מלוה ולוה, א"כ איצטריך לדידי' קרא למעט בע"ח, ומנ"ל למעט מוכר עצמו, ועיין במל"מ בפ"ג מה' עבדים מ"ש בזה. (ובספר עטרת חכמים שהבאנו למעלה פלפל ג"כ בקושיא זו, אמנם העתיק אותה שלא כצורתה, שכתב דהרמב"ם פסק דהענקה אינה משתלמת לבע"ח, ובאמת פסק זה לא נמצא כלל ברמב"ם, רק הקושיא היא דכיון דפסק כר"נ ע"כ צריך לדרוש כן, לו ולא לבע"ח, ואין לו קרא למעט מוכר עצמו)

ולפי דרכנו למעלה י"ל באופן נאות, דבאמת אף אם ס"ל כר"נ ג"כ א"צ קרא למעט, דהענקה אינה משתלמת לבע"ח, דאם נאמר דמשתלמת לבע"ח, לא משכחת כל עיקר הענקה לעבד כיון דהוא תמיד בע"ח על הכפל, ויגבה בעל הגניבה את ההענקה בכפלו, וכמו שהקשינו למעלה, אמנם י"ל כדברינו דמשכחת לה הענקה היכי שפטור מן הכפל זה כגון בהקדש ושאר דברים שחשבנו למעלה, אולם יש לדחות, דהיכי דפטור מכפל אינו נמכר וכמו שביארנו, וא"כ ליכא לאוקמי קרא דהענקה בכה"ג, וזה תלוי בפלוגתת ר"א ורבנן, אי מוכרה לקרובים מפאת העדר היכולת ליעד וכאמור, ולפ"ז י"ל דהש"ס בקידושין שם שפיר קאמר לר"א, דאיצטריך קרא לידרש לו ולא לבע"ח, דלדידי' ל"ש לומר דאיך ס"ד דבע"ח גובה ההענקה, א"כ לא משכחת כל עיקר הענקה, דמשכחת לה במקום שפטור מכפל, דלשטתו דס"ל דמוכרה לקרובים, גם היכי שפטור מכפל נמכר וכמו שביארנו, והגמ' היתה קאי בסברא, דהת"ק ס"ל ג"כ כר"א בפרט זה דמוכרה לקרובים, ולכן אמרה דה"ט דת"ק משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"נ, וממילא לא איצטריך קרא למעט בע"ח, וע"כ דרש למעט מוכר עצמו (או י"ל דהש"ס דחי כן לרווחא דמילתא, די"ל דבעלמא לא ס"ל ג"כ כר"נ, ואז בודאי א"צ קרא למעט בעית בהענקה), אבל הרמב"ם ס"ל דאין מוכרה לקרובים, כמו שפסק בפ"ד מה' עבדים הי"א, ולפ"ז לדידי' היכי שפטור מכפל ה"ה דאינו נמכר (ומה"ט באמת פסק דבגונב מן ההקדש אינו נמכר, דכיון דפטור מכפל אינו נמכר, וה"ה גם בשאר דברים שפטור מכפל), א"כ לדידי' בלא"ה א"צ למעט בע"ח מהענקה, אף דס"ל כר"נ, דאם הי' בע"ח רשאי לגבות ההענקה, לא הי' משכחת דין הענקה כלל וכמ"ש, דל"ל לדידי' דדין הענקה משכחת לה היכי דפטור מכפל, דבכה"ג אינו נמכר, וע"כ דרש לו ולא למוכר עצמו ודוק

ז) ובדרך החידוד קצת הי' נ"ל לומר בישוב קושיא הנ"ל למ"ל קרא למעט דבע"ח אינו גובה ההענקה, הרי אם נאמר דבע"ח גובה ההענקה לא משכחת בשום פעם הענקה לעבד, דתמיד העבד הוא חייב כפל לבעל הגנבה, דמשכחת לה בכה"ג, כגון שהעידו עליו עדים בעדות מיוחדת שגנב, דחייב לשלם הקרן, דלענין ממון מהני עדות מיוחדת, כמבואר בחו"מ סי' ל' סעיף ו' וכשאין לו לשלם נמכר בע"ע, אמנם מהכפל פטור דהוה קנס, ובקנס דעת הטו"ז בסי' ל' שם בחו"מ, דל"מ עדות מיוחדת, ובזה שייכת אמנם ההענקה להעבד, דל"ה לי' בע"ח על הכפל, ואיצטריך לפ"ז לאשמעינן דבע"ח אינו גובה ההענקה בשום פעם, וה"ה גם היכי דחייב כפל, לא יוכל בעל הגנבה לגבות ההענקה בכפילו, דבע"ח אינו גובה ההענקה. אמנם אני מסופק, אם בכה"ג שהעידו העדים על שני דברים היינו קרן וכפל, שייך לומר דלזה תועיל עדותם ולזה לא תועיל, דאולי הוה זה בכלל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכיון דבטלה העדות לגבי הכפל, ה"ה דבטלה ג"כ לגבי הקרן, ומצאתי בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חחו"מ סי' י"ב אות ט', שדן בפרט זה. אם בעדות מיוחדת י"ל שלזה תועיל ולזה לא תועיל, והביא שם בשם ספר אמרי בינה ה' עדות ס' ה' שכתב, דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ל"א רק כשהחסרון הוא בגוף העדות, כמו בקרובים לזה ורחוקים לזה, משא"כ בהעידו בעדות מיוחדת דעדותן אמת, אלא שהתורה חסה בדיני נפשות, וגזרה שלא תועיל העדות, לשאר דברים מקבלין עדותן, ומה"ט נהי דל"מ עדות מיוחדת לחייב מיתה, אבל מועלת לחיוב הכנסה לכיפה, ול"א בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה עיי"ש

ח) ובני היניק וחכים שיחי' שאלני דבלא"ה משכחת לה שתהי' ההענקה שייכת להעבד, אף אם הו"א