אבני חפץ עד

שפיר כתבו התוס' דלגבי אכילה ל"ב כונה כולי האי, כיון דשם הוה אכילה מעליא, ושפיר יש לחלק בין אכילה לשאר מצות וכמו שביארנו

ה) והשתא דאתינא להכי, כיון שכל עיקר סברת הש"ס דלא ניחא לי' לחלק בין תק"ש להך דכפאוהו ואכל מצה יצא, ולומר דשאני מצה דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, משום דקאי בשטה דאכילה ע"י הדחק ל"ה אכילה, א"כ זכינו לדין דלמאן, דס"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה, אה"נ דלדידי' החילוק בין מצה לשופר עומד בתוקפו, וכמו שלא נוכל להוכיח דמצאצ"כ מהך דאכל שלא במתכוין יצא, משום שיש לדחות דשאני התם דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, וכמו שהעמסנו למעלה בכונת דברי התוס' בפסחים, כן גם מהא דכפאוהו ואכל מצה אין להוכיח, וכסד"א דהש"ס בר"ה שם, וא"כ נכונים דברי הרמב"ם, דהוא אמנם ס"ל כר"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה, עיין רמב"ם פי"ח מה' שבת ה"ג, ולכן שפיר פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא, ואפ"ה פסק דבתק"ש בעינן כונה דלשטתו אין ראי' ממצה לתק"ש, דשאני מצה דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, כיון דלדידי' גם אכילה ע"י כפי' חשובה אכילה, משא"כ בתק"ש וכמו שביארנו

ו) ובעיקר דברי הגמרא בר"ה שם, דאקשי על רבא דקאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך, וקאמר מה דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון הרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל, יש להבין דמה בכך דבתק"ש כתיב זכרון תרועה, אבל סוף כל סוף הוה מצוה כשאר מצוה, ואם בשום מצוה ל"ב כונה, מדוע בתק"ש יהי' צריכין. ונראה לי בזה רעיון נכבד, דהדברים מתאימים עם מ"ש הב"ח באו"ח סי' תרכ"ה דאף דבשאר מצות אם מקיים המצוה כדינה יוצא בה אף שלא הי' לו כונה למצוה, מ"מ בציצית דכתיב למען תזכרו, ובסוכה דכתיב למען ידעו, ובתפילין דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך, לא קיים המצוה בלא כונה עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל דכונת הגמרא היא עד"ז, דסד"א דשאני תק"ש דכתיב בה זכרון תרועה, והיינו שנאמר בה לשון זכירה, וכיון שכן בעינן בה כונה אף דבעלמא ל"ב כונה קמ"ל דאין חילוק, ואם בשאר מצוה ל"ב כונה כן גם בתק"ש ל"ב כונה, אכן לפ"ז יהי' מכאן סתירה לדברי הב"ח, דהרי אנו רואים דהש"ס במסקנא קאי בסברא דאין חילוק בין תק"ש לשאר מצות לענין חיוב הכונה, ואם בשום מקום ל"ב כונה למצוה ה"ה גם בתק"ש ל"ב כונה, אף שבתק"ש נאמר לשון זכירה, וש"מ דלשון זכירה אינו מורה על חיוב הכונה. ועיין לעיל בסי' ט"ו אות ז' שכתבנו דלדברי הב"ח י"ל שגם בקי דוש היום בעינן כונה כיון דכתיב בי' לשון זכירה וכן בהבדלה עיי"ש בדברינו, ויש להרחיב עוד הדיבור בזה, אבל בהיותי נחפז לדרכי אסתגר במה שכתבתי, ועוד חזון למועד אי"ה לעת הפנאי

סימן לו

בהיותי בקארלסבאד במסבת רבנים ות"ח, נזרקה שאלה, במה שנוהגין שמה רבים לשתות מי המעיין ששותין לרפואה דרך שפופרת של זכוכית, כדי שלא יתקלקלו השנים, אם בכה"ג יש לברך על המים

א) והנה בהשקפה ראשונה אמרתי, שכל עיקר הדבר, אם יש לברך על המים ששותין שם לרפואה, הוא מהלכות הרפויות, כי בש"ע סי' ר"ד סעיף ח' באו"ח מבואר, דכל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליו תחלה וסוף עיי"ש, והמים הללו מרים המה, ואין התיך נהנה מהם כלל, וממילא א"צ לברך עליהם, ובילדותי חזינא למו"ז מאוה"ג זצלה"ה, שכששתה מי מעיין לרפואה, לקח מתחלה חתיכת סוקאר וברך עלי' ופטר את המים, וזה משום שקשה הי' בעיניו לברך על המים מטעם הנ"ל, שאין החיך נהנה מהם, אכן העולם אין נזהרין בזה, ומברכין על המים תתלה, ועיין בשו"ת דברי שאול ויוסף דעת סי' כ"ג שדן במי ששותה מי מעיין לרפואה כמה כוסות בהפסק בנתים, כדרך ששותין מים כאלה, אי צריך לברך על כל כוס וכוס תחלה וסוף, ומסיק דצריך לברך, ומשמע דבעיקר חיוב הברכה לא הי' מסופק כלל שצריך לברך

ב) אמנם אף אם יהיבנא כן נלפע"ד דבכגון דא ששותין דרך שפופרת, בודאי א"צ לברך, דל"ה דרך שתי' בכך, וראי' לזה יש להביא מדברי הש"ס בסוטה (י"ח ע"א) דבעי רבא השקה בשפופרת מהו דרך שתי' בכך או אין דרך שתי' בכך עיי"ש, וכיון דהיא בעיא דלא איפשטא אם ע"י שפופרת הוה דרך שתי' יש לומר ספק ברכות להקל, ולמינקט דאין דרך שתי' בכך וא"צ לברך, הגם שיש לעיין עוד בזה, כי יש אומרים דהכלל הזה דספק ברכות להקל ל"ש רק בברכת המצות שאין מעכבות אבל לא בברכת הנהנין, דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה, וכ"כ במהרש"א פסחים (ק"ב), ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר פ"ז שהרחבתי הדיבור בזה, אבל יהי' איך שיהי', כיון דבלא"ה אפי' בשתי' גמורה במי מעיין חיוב הברכה רפוי מאד בכה"ג כששותין דרך שפופרת י"ל שא"צ לברך:

ג) ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' י"ד שנסתפק, כששתו יין מכלי ע"י קנה חלול היוצא מהכלי אם נעשה היין עי"ז פגום לקדש עליו, או דילמא אין חשש בזה, כמו שהוא מעשים בכל יום, ששותין מהחביות ע"י מינקת שקורין היבר בל"א, ואין חוששין לקדש על היין הנשאר עיי"ש, ולהנ"ל י"ל ג"כ כיון דשתי' ע"י שפופרת לא חשובה שתי' לא נעשה היין פגום בשביל זה, ואף שזה לא ברור עוד אם ע"י שפופרת ל"ח שתי', דהוא בעיא דלא איפשטא בש"ס, מ"מ לענין חשש פגום שכל עיקרו ל"ה רק מחמת הידור מצוה, ובשעת הדחק מברכין גם על משקה פגומה כדאיתא בא"ח סוס"י קפ"ב וסי' רע"א, י"ל דאין להחמיר גם לכתחלה. ומ"מ כיון שאפשר לתקן בנקל ע"י הוספת מעט יין או מים, אולי י"ל דאין להקל בזה, דכיון שהחשש הוא מחמת הידור מצוה, י"ל שמהראוי לעשות כל טצדקי האפשר להדר המצוה וליפותה, וזה ר בכלל מה שאמרו זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות, וכדאיתא בשבת. (קל"ג ע"ב). ועיין בשבו"י שם, שמסיק דהיכי שהקנה מחובר לכלי אין להקל דהוה כשותה מהכלי עצמו, ומשמע דהיכי שאין הקנה מחובר אין מקום להחמיר: