אבני חפץ עג

דיש לחלק דשאני מכירה דא"א רק ע"י אחר משא"כ טביחה דאפשר שלא ע"י אחר וש"מ דס"ל דדנין אפשר משא"א עיי"ש, (וזה היפוך דעת הריטב"א בעכות ה' שכתב, דרבא ס"ל אין דנין אפשר משא"א, ומה"ט לא רצה להוכיח בש"ס שם, דאין משלשין במכות מגז"ש דרשע רשע מחייבי מיתה כדדריש אביי, רק יליף מטעם אחרינא דבעינן כאשר זמם לעשות וליכא, משום דאין דנין אפשר משא"א, ולכן אין להביא ראי' ממיתה דלא אפשר על מכות דאפשר עיי"ש), א"כ שפיר מקשה הש"ס לדידי' מהא דתנן עד שיתכוין שומע ומשמיע, דלשטתו ליכא לתרץ דקאי על כונה לשליחות, כיון דהוא ס"ל דדנין אפשר משא"א, א"כ שפיר מוכח לדידי' מח"ע וחב"ח דל"ב כלל כונה לשליחות, דהתוקע הוה שליחא דרחמנא ולא שליחא דידן, וע"כ דמיירי מכונה למצוה, וש"מ דמצצ"כ, וע"כ הוצרך הש"ס לתרץ דהא דתני עד שיתכוין שומע ומשמיע, אתיא לאפוקי היכי דקסבר חמור בעלמא הוא, והיכי דקא מנבח נבוחי, אכן הרמב"ם יסבור דאין דנין אפשר משא"א כהלכתא וכסתמא דש"ס בכ"מ, א"כ לשטתו ל"ק כלל קושית הש"ס מהא דתנן עד שיתכוין שומע ומשמיע, די"ל דמיירי מכונה לשליחות ולא מיירי כלל מכונה למצוה, ולא הוצרך איפוא לבוא לאוקמתות הש"ס ולכן השמיטן. ויש להעיר דמפשטות לשון הרמב"ם בפ"א מה' שופר ה"א שכתב, דמ"ע של תורה לש לשמוע תרועת שופר, מוכח דס"ל דבתק"ש כל עיקר המצוה היא השמיעה ולא התקיעה, וכן הבין דבריו בלח"מ שם, א"כ התוקע ל"ה שליח כלל לא דידן ולא דרחמנא, ועיין בישי"ע שם ובספרי ברכת אהרן מאמר צ"ז מ"ש בזה

ו) והנה הר"ן בר"ה בסוגיא דמצצ"כ כתב בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל, שפסק דכפאוהו לאכול מצה יצא, ופסק דבשופר בעינן שיתכוין שומע ומשמיע, דהרמב"ם יסבור באמת דמצצ"כ, ולכן ס"ל בשופר דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע, והא דפסק דכפאוהו ואכל מצה יצא ה"ט, משום דשאני מצה שכן נהנה ודמיא לחלבים ועריות דחייב אף שאינו מתכוין מפני שנהנה, וכמו שרצו באמת בש"ס דר"ה שם לחלק לפי ההו"א, דשאני מצה משופר, דהכא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון תרועה כתיב. ורק דדחו זאת, והרמב"ם לא ניחא לי' בדחיי' זו עיי"ש, ויש להבין אמאי באמת נייד הרמב"ם מדברי הש"ס, ואם הגמרא דחתה לחילוק הזה מדוע נתן לו הרמב"ם מקום

ונלפע"ד לבאר הדברים בדרך נכון, בהקדם קושית התוס' בר"ה שם ד"ה אמר רבא, אהא דמדייק רבא דמצאצ"כ והתוקע לשיר יצא, מהא דכפאוהו ואכל מצה יצא, אמאי הוצרך להוציא זאת מהדיוק, ולא הביא מברייתא דפסחים (קי"ד ע"ב) דקתני להדיא, דאכל מצה שלא במתכוין יצא, ונראה דבש"ס מקשה על עיקר דיוקו של רבא דמדמה תק"ש לאכילת מצה פשיטא, ומשני מה דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא, ויש להבין אמאי באמת לא נימא לחלק כן בין מצה לשופר, הרי החילוק לכאורה נכון מאוד. ובהבנת הענין נלפע"ד עפ"י דברי הש"ס בשבת (ע"ו ע"א), שנחלקו ר"י ור"ל אי אכילה ע"י הדחק שמה אכילה או לא, דדעת ר"י דל"ה אכילה ור"ל ס"ל דהוה אכילה, ועיין בש"ע יו"ד סי' קי"ג, וא"כ י"ל דהש"ס בר"ה קאי ג"כ בסברא כשטת ר"י, דאכילה ע"י הדחק ל"ה אכילה, וס"ל כמו דאם האדם דוחק את עצמו ואוכל ל"ה אכילה, ה"ה כשדחקוהו אחרים לאכול ג"כ ל"ה אכילה, ועוד כש"כ הוא, דהשתא כשהאדם דוחק א"ע מרצונו הטוב ואוכל ל"ה אכילה, עאכו"כ כשדחקוהו אחרים בע"כ, בודאי ל"ה אכילה, וכיון שכן אין לחלק ולומר, דה"ט דכפאוהו ואכל מצה יצא, משום דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, דבכגון דא שאוכל ע"י הדחק ל"ה אכילה, ושוב מוכח דמצאצ"כ, וזה יהי' באמת פירוש דברי הש"ס מ"ד התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכו' קמ"ל, היינו דקמ"ל, דאכילה ע"י כפייה ודחק ל"ה אכילה, ושוב דמיא מצה לשופר, וא"כ כמו דיצא במצה כשכפאוהו ואכל, ה"ה גם בתוקע לשיר יצא דמצאצ"כ. (ואין לתמוה אם נאמר דכשכפאוהו לאכול הוה כאכילה ע"י הדחק, ולא שמה אכילה, א"כ לקושטא דמילתא מדוע תועיל אכילה כזאת לפטרו מחיוב המצוה, אף דמצאצ"כא הרי ל"ה אכילה, די"ל דהתורה לא הקפידה כלל שתהי' אכילה גמורה, דהרי אפי' אם אכל מצה שלכ"א ג"כ יצא, וכמו בלע מצה דיצא, אף דהוה שלכ"א, כמ"ש הת"ח בחולין (ק"כ ע"א), ועיין נובי"ק חיו"ד סי' ל"ה ומה"ת חא"ח סי' קל"ה, ועיין במל"מ פ"ה מה' יסוה"ת שנסתפק בכל מ"ע אם יוצאין שלכ"א, והאחרונים האריכו הרבה בזה, ורבים אומרים דיצא, דרק מיחס הוא דחס רחמנא שלא ללקות על אכילת איסור רק באכילה גמורה, אבל ידי מצוה יוצאין באכילה כל דהוא ולא איכפת לן שתהי' אכילה גמורה והדברים עתיקים, אמנם אם נאמר דמצצ"כ, לא הו"ל לצאת בכפאוהו ואכל מצה מפאת חסרון הכונה למצוה, אשר זה הוא ענין בפ"ע ואין לו שייכות עם אופן האכילה, ומדיצא ש"מ דמצצ"כ ודוק)

ומעתה מה נכבדו הדברים בישוב קושית התוס' הנ"ל, אמאי לא הוכיח רבא בפשיטות דמצאצ"כ, מהא דאיתא להדיא בפסחים דאכל מצה בלא כונה יצא, ולהנ"ל הענין נכון, דבשלמא מכפאוהו ואכל מצה דיצא, שפיר יש לדייק דמצאצ"כ דשם אין לדחות כדחיית הש"ס, דה"ט דיצא משום דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, דזה ל"ה אכילה כיון שאוכל ע"י הדחק וע"כ דמצאצ"כ, אבל אילו הי' רוצה להסתייע מהא דתנן דאכל מצה בלא כונה יצא, שפיר הי' אפשר לדחות, דשאני התם דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, כדדחי הש"ס, כיון דשם הוה אכילה מעליא והבן

ד) ועיין תוס' פסחים (קט"ו ע"א) ד"ה מתקיף, שהקשו ג"כ הקושיא הנ"ל, אמאי לא דייק רבא מהא דתנן דאכל שלא במתכוין יצא, ותירצו משום דלגבי אכילה ל"ב כונה כולי האי עיי"ש, וי"ל דכונתם היא ג"כ ע"ד שכתבנו, דאילו הי' מדייק רבא מהך מילתא דאכלו שלא במתכוין יצא, שפיר הי' מקום לדחות כדחיית הש"ס, דשאני התם דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל, וע"כ מדייק מהא דכפאוהו ואכל מצה יצא דשם ל"ל הכי, דל"ה אכילה, כיון דהוה ע"י הדחק וע"כ דמצאצ"כ וכמו שביארנו. ועיין במהרש"א שם בפסחים שתמה ע"ד התוס', דהרי רבא ע"כ לא ס"ל לחלק בין אכילה לשאר מצות, דאל"כ גם מכפאוהו ואכל מצה אין ראי', ולהנ"ל הענין נחמד דשם בכפאוהו ואכל מצה אין לדחות ולחלק, דשאני אכילה משאר מצות, דשם ל"ה אכילה, כיון דהוה ע"י הדחק, ואכילה ע"י הדחק לא מקרי אכילה, משא"כ גבי אכלו בלא מתכוין,