אבני חפץ עב

סימן לה

ב"ה רישא יום א' כ"א חשון תרצ"ב

בשבוע העבר נאמתי בבית המחוקקים בווארשא, ודברתי מתוך כאב לב אודות התלאות אשר מצאתנו, כי באו מים עד נפש, והמשבר הכלכלי השורר כעת במדינתנו, פגע ונגע באופן נורא בכל שדרות עמנו, והפיל חללים רבים לאין מספר, המקום ירחם עלינו ויאמר לצרותינו די, ובטרם עליתי הבמתה הרהרתי קצת בלבי בדברי תורה, כדי לעורר רחמים עלי ועל שולחי, ובין הרעיונות השונים, אשר כמראה הבזק התנוצצו אז במחשבתי רצוא ושוב, עלה גם בלבי מה שראיתי זה כמה בספר כפת תמרים להר"מ בן חביב ר"ה (כ"ט ע"א) שהעיר בדבר חדש, דהתוקע בר"ה ל"ה שליח של הקהל רק שליחא דרחמנא, כדוגמא שמצאנו במקדש שהכהנים היו שליחי דרחמנא, ולא שליחי דידן, וכמובן לא הי' אז הזמן והמקום גורם להרבות מחשבות בזה, והרעיון כאשר בא כן הלך לו, אמנם כאשר שבתי הביתה על ש"ק אמרתי, הואיל ועלה דבר זה במחשבתי לעת כזאת שיש בו קצת מעין סימנא מילתא אעיין בו מעט, וארשום פה איזהו הערות שנולדו לי בזה, ונקיטנא נפשאי בקצרה, בהיותי נחפז לדרכי לשוב לווארשא לישיבת בית המחוקקים

א) הנה בכפת תמרים שם הביא ראי' לדבריו, דהתוקע בר"ה ל"ה שליח הקהל, רק שליחא דרחמנא, מהא דאיתא בר"ה (כ"ט ע"א) שם, דס"ל לר"נ דחצי עבד וחצי בן חורין אף לעצמו אינו מוציא בתק"ש, דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות, וקשה אם בעצמו לא יוכל לתקוע, איך יוצא בתקיעת אחר, והרי כ"מ דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, ומפאת זה דייק בכפת תמרים, דהתוקע ל"ה שליחא דידן, רק שליחא דרחמנא, ומה"ט ח"ע וחב"ח שפיר יוצא בתקיעת אחר, אף שבעצמו אינו יכול לתקוע וכמו כהנים דהוו שליחי דרחמנא, דשליחי דידן אינם יכולים להיות, משום דכ"מ דאנן לא מצינן למיעבד שליח לא מצינן למשוי, כדאיתא בקידושין (כ"ג ע"ב) ונדרים (ל"ה ע"ב). ולדעתי נראה לצדד, דאף אם נניח דבח"ע וחב"ח הוה התוקע שליחא דרחמנא, מ"מ בשאר אדם שחבירו מוציאו בתק"ש אה"נ דהוה התוקע שליחא דידן, ולא שליחא דרחמנא, והסברא י"ל, עפ"י דברי הריטב"א בקידושין (כ"ג) הובא בתשו' מהר"ם מינץ סי' י"ז שהעלה, דאף דאמרינן דכהנים שליחי דרחמנא נינהו ולא שליחי דידן וזה משום דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח מצינן למשוי, הנה זה דוקא בקרבנו של ישראל אבל בקרבנו של כהן, דל"ש לומר מי איכא מידי וכו', אה"נ דבזה הכהן המקריב הוה שליחו של הכהן בעל הקרבן ולא שליחא דרחמנא עיי"ש, ודומה לזה כתב הפנ"י בקידושין שם לענין השחיטה של הקרבן, דהשוחט את הקרבן הוה שליח של הבעלים ולא שליחא דרחמנא, דבזה ג"כ ל"ש לומר מי איכא מידי וכו', כיון דשחיטה בזר כשירה עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל דדוקא בח"ע וחב"ח, דשייך לומר מי איכא מידי וכו', בזה הוה התוקע שליחא דרחמנא, משא"כ בשאר אדם דל"ש לומר מי איכא מידי וכו', אה"נ דהתוקע הוה שליחא דידן ולא שליחא דרחמנא. אמנם בעיקר סברת הריטב"א והפנ"י שהבאתי יש לצדד, דזה תליא אי דנין אפשר משאי אפשר או אין דנין, דאם אין דנין אפשר משאי אפשר י"ל כנ"ל, דע"כ ל"א דכהנים הוו שליחי דרחמנא משום מי איכא מידי וכו', רק היכי דלא אפשר, כגון בקרבנו של ישראל או בשאר עבודות לבר משחיטה, דאי אפשר שיהי' בכהנים שליחי דידן, מטעם מי איכא מידי וכו' וע"כ דהוו שליחי דרחמנא, אבל בקרבנו של כהן או בשחיטה בקרבנו של ישראל, דאפשר שיהיו הכהנים שליחי דידן דבזה ל"ש לומר מי איכא מידי, אה"נ דהוו שליחי דידן, אמנם אם נאמר דדנין אפשר משאי אפשר, י"ל דכמו בקרבנו של ישראל ובשאר עבודות בהכרח הוו הכהנים שליחי דרחמנא, משום מי איכא מידי וכו', ה"ה גם בקרבנו של כהן או בשחיטה ג"כ הוו הכהנים שליחי דרחמנא, אף שבזה הי' אפשר לומר דהוו שליחי דידן. כיון דדנין אפשר משאי אפשר, ולפ"ז גם הסברא שכתבנו דרק בח"ע וחב"ח הוה התוקע שליחא דרחמנא, דאי אפשר שיהי' שליחא דידן, משא"כ בשאר אדם שאפשר שיהי' שליחא דידן, שפיר הוה התוקע שליחא דידן, תליא אי דנין אפשר משאי אפשר או אין דנין וכמו שכתבתי

ב) ובזה י"ל ענין נאות בישוב דברי הרמב"ם, שפסק בפ"ג מה' חמץ ומצה ה"ג, דאם אכל מצה בלא כונה, כגון שאנסוהו עכו"ם יצא, כמו ששלחו לי' לאבוה דשמואל בר"ה (כ"ח ע"א), ובפ"ב מה' שופר ה"ד פסק, דבתק"ש אין יוצאין עד שיתכוין שומע ומשמיע, וזה תמוה, דבר"ה שם קאמר רבא על הך מילתא דכפאוהו ואכל מצה יצא, זאת אומרת התוקע לשיר יצא, ואקשי' לי' מהא דתנן דבתק"ש אין יוצאין עד שיכוין שומע ומשמיע, ותירץ דעד שיכוין שומע ומשמיע אתיא לאפוקי היכי דקסבר חמור בעלמא הוא, וכגון דקא מנבח נבוחי, וקשה איפוא על הרמב"ם שהעתיק הדברים סתמא דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע, והשמיט האוקימתא שבגמרא, ומשמע מדבריו דבעינן שיתכונו למצוה, וזה לא יתכן דהא לדברי רבא מאן דנקיט דבמצה ל"ב כונה, ע"כ גם בשופר הדין כן דל"ב כונה, וכבר עמדו בזה מפורשי הרמב"ם

ולדברינו למעלה י"ל, דלכאורה יש להקשות בהא שדחה הש"ס דברי רבא, דקאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא, מהא דתנן דבעינן שיתכוין שומע ומשמיע, דמשמע דבעינן כונה, מנ"ל דשם המדובר הוא מכונה למצוה, דילמא שם מיירי מכונה לשליחות, והיינו שיתכוין השומע שהמשמיע יהי' שליחו להוציאו, וכן המשמיע צריך לכוין כן, דאל"כ לא נעשה שליח בע"כ, אבל כונה למצוה אה"נ דלא בעינן, וכבר תמה כן בישועת יעקב או"ח סי' ס', אמנם אם נאמר דהתוקע ל"ה שליחא דידן רק שליחא דרחמנא, כאשר כן מוכח מח"ע וחב"ח דיוצא בתקיעות של אחר, אף דבעצמו אינו יכול לתקוע, וזה משום דהתוקע ל"ה שליחא דידי' רק שליחא דרחמנא, ניחא, דבתק"ש ל"ב כלל כונה לשליחות, דהתוקע ל"ה שליחא דידן, וזה דוקא אם דנין אפשר משאי אפשר, משא"כ אם אין דנין אפשר משאי אפשר, אין להוכיח כלל מח"ע וחב"ח, דשאני התם דלא אפשר, משא"כ היכי דאפשר שפיר הוה התוקע שליחא דידן, וכמו שביארנו, ושוב קשה דילמא מה שאמרו עד. שיתכוין שומע ומשמיע היינו לשליחות ולא למצות וכדברינו למעלה. ולפ"ז י"ל עפ"י מה שהוכיח במלא הרועים ערך דנין אפשר משא"א דרבא ס"ל דני אפשר משא"א, מדדריש בב"ק (ע"א ע"א), וטבחו או מכרו מה מכירה מ"י אחר אף טביחה ע"י אחר, אף