אבני חפץ ו

שאין אדם מוריש שבועה לבניו ל"ה, רק חידוש אין להוסיף עליו. וענין דומה לזה מצאנו ג"כ בחגיגה (כ"ה ע"ב), מן המודיעין ולפנים נאמנים על כלי חרם, מן המודיעין ולחוץ אין נאמנים, ופירש"י דעיקר הטעם דהימנוהו, משום דאין עושין כבשונות בירושלים, וע"כ האמינוהו, שאין גוזרין גזירות על הציבור, שאין רוב הציבור יכול לעמוד בהן, ולא האמינו אותם רק לפי שא"א, אבל לא כשמסרו לקדר אחר עיי"ש. וה"נ י"ל ביון שכל עיקר הדבר שהאמינו לעכו"ם במסל"ת בעדות אשה היא חידוש, הבו דלא לוסיף עלה ואינו מהימן רק כשיש חסרון אחד, אבל כשיש שני חסרונות היינו בכתב וגם בלא ק"ד לא הימנוהו

ד) עוד י"ל דהחקירה הנ"ל, אם כשיזדמנו שני פרטים שכל אחד לא שרי רק במקום עיגון שרינן ג"כ, או דילמא לא שרינן רק כל אחד לבדו, אבל לא בהתחברם יחד, תליא במחלוקת ר"י ור"ע בנזיר (מ"ח ע"ב), אי כשהתירה התורה במקום מצוה איזהו איסור (כגון איסור טומאה גבי מת מצוה) יש חילוק בין איסור אחד או שני איסורים, דר"ע ס"ל דלא התירה התורה רק איסור אחד, אבל לא שני איסורים, ור"י ס"ל כיון דשרי רחמנא מה לי חד לאו מה לי תרי לאווי עיי"ש. וה"נ י"ל דלר"ע לא שרינן במקום עיגון רק איסור אחד. אבל בהתחבר אליו עוד איסור שני אף שגם הוא בפ"ע הי' שרי לא שרינן. ולר"י כיון דשרינן במקום עיגון מ"ל חד איסור מ"ל תרי איסורין. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר קס"א מ"ש בהבנת המחלוקת הזאת של ר"י ור"ע, ושם צדדתי דגם סברת הלח"מ הנ"ל דתרי דיעבד ל"א תתהפך ג"כ על קוטב המחלוקת הזאת. ועיין בספר ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ר סי' ס"ה מ"ש על סברת הלח"מ הזאת ואכ"מ להאריך בזה

ה) ועיין בפתחי תשובה סי' י"ז ס"ק נ"ג שהביא ג"כ בשם ספר מראות הצובאות, דלא נקטינן כדעת המ"מ דבכתב ל"מ מסל"ת בעכו"ם, רק כל שכתב בהמשך ענין אחר ובקישור דברים אחרים יש לצדד להקל עיי"ש, ומשמע ג"כ דלא התיר במסל"ת בכתב רק עם קישור דברים, אבל לא בלי ק"ד. ועיין בב"י או"ח סי' תל"א שכ' דמה"ט י"ל דמאסרו חג של פסח ואילך נופלין על פניהם ומתענין ומספידין, דמדינא דגמרא אפי' באותן ימים עצמם שהקריבו הנשיאים היינו מר"ח א"צ לנהוג כבוד. נהי שאנו מחמירין ונוהגים בהם כבוד הבו דלא לוסיף עלייהו אחר א"ח עיי"ש. וזה מתאים ג"כ קצח למ"ש למעלה, דהיכי דכל עיקר הדבר הוה חידוש, כמו נאמנות עכו"ם בעדות אשה במסל"ת, הבו לה דלא לוסיף עלה רק מה שאמרו ולא יותר וכמ"ש

ו) ויש להעיר עוד בנידון שאלתנו, שהמכתב מהקאמאנדא הי' נכתב לראשי הקהל, ובתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ב' הובא בקונטרוס עגונות ח"ג סי' ס"א רצה לומר דאם בא העכו"ם והגיד דבריו לפני הקהל הוה כמי שבא לב"ד דל"מ אפי' במסל"ת כמ"ש הריב"ש הובא בב"ש ס"ק ל"ו. אכן לפי מה דמשמע מדברי הקו"ע המהריב"ל לא כתב בזה דבר ברור רק צדד כן ולא הכריע בזה. וקצת סמוכין לזה נראה להביא מדברי הרמ"א בחו"מ סי' ל"ז, שכתב דטובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים הרי הן כדיינים עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל דבא לפני הקהל הוה כבא לפני ב"ד ויש לחלק

ובמק"א צדדתי בכיוצא בזה לענין מה שרבו עושי חדשות בזמננו לחדש שנשים תבחרנה לראשי הקהל, ומחיתי בזה בכל כחי מטעם הנ"ל, דכיון דטובי העיר דינם כדיינים ואשה פסולה לדון כמבואר בחו"מ סי' ז' סעיף ה'. ובלא"ה י"ל דאין ממנין שררות על הציבור באשה, כדאיתא ברמב"ם ה' מלכים פ"א ה"ז, דכל משימות בישראל אין ממנין אלא איש, והוא מהספרי דדריש שום תשים עליך מלך מלך ולא מלכה עיי"ש והארכתי בזה

ז) עוד י"ל דאין זה ענין לשאלתנו. דכיון דהמכתב בא מהרשות אשר לחיל הצבא, א"כ הוה מערכאות, ובערכאות כבר כתבו גדולי האחרונים דאפי' בלא מסל"ת נאמן, ומכש"כ דנאמן בכה"ג דהוה באמת מסל"ת, ורק דהוה בכתב ובלא ק"ד, בשגם לענין החשש שהבאנו דבא לפני הקהל הוה כבא לפני הב"ד, אשר גם המהריב"ל לא כתב בזה דבר ברור וכמ"ש. ועיין בתשו' ח"ס אה"ע ח"ר סי' מ"ג שכתב דבערכאות דלא חשידי לשקר עוד עדיף יותר בכיונו להעיד ממסל"ת וגם עדיף טפי מפי כתבם שמתיראים לשקר וכ"כ בסי' צ"ד שם, ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ב סי' י"ב אות י' שכתב דלענין עדות אשה שמת בעלה הדבר ברור דסמכינן על ערכאות אף בלא מסל"ת, כיון דקים לן שאומרים אמת, וכמ"ש בתשו' ח"ס חאה"ע סי' מ"ד, וכ"כ מו"ז זצלה"ה בספרו שם ח"ר סי' ע"ח, דכל הפוסקים האחרונים סמכו בהיתר עגונה על עדות ערכאות אף אם מתכונים להעיד ובלא מסל"ת, וכ"כ בתשו' כנסת יחזקאל סי' נ"ב, דאף להפוסקים דכתב נכרי ל"מ, מ"מ ערכאותיהם מהני וכן משמע גם מתשו' מהרי"ק סי' קכ"א. דסמכינן על ערכאות להתיר א"א כעל עדות גמור, משום חזקה דלא מרעי נפשייהו ולא משקרי עיי"ש

ח) וראיתי בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו סי' ע"ח שם, שהביא דבספרי הפוסקים האחרונים נתנו טעם לד"ז דעדות ערכאות מהני בעדות אשה אף שלא במסל"ת, דהרי חזינן דרבנן הימנו גם לעד מפי עד ומפי שפחה משום דסמכי אסברת דייקא ומילתא דעל"ג, וכיון דאנן ידעינן דערכאות לא משקרי סמכינן אעדותן לעדות אשה אף בלא מסל"ת עיי"ש

ולדעתי יש להסביר הדבר ביותר, עפ"י דברי הרמב"ם שכ' בסוף ה' גירושין בהבנת הענין שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה, או עבד או שפחה או עכו"ם המסל"ת ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דו"ח, דהתורה לא. הקפידה על העדאת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי הערים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג את זה או זה הלוה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה, כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו וכו', ולפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב בלא דו"ח, כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגינות. וביאור הדברים דאין לדמות היתר עגונה לשאר דברים שצריכים בהם עדות, כגון לדון את הרוצח או לענין גירושין וקידושין. דשם אפי' אם יודעין אנחנו בבירור שהמעשה אמת כגון שפלוני הרג את הנפש או שראובן קידש אשה או גירש אשה, אם אין עדים שהי' בשעת מעשה ויעידו ע"ז לפני הב"ד,