אבני חפץ סט

לבנה ועניים בזכוכית צבועה, והי' עניים מתביישין, התקינו שיהי' הכל משקין בזכוכית צבועה, מפני כבודן של עניים, בראשונה הי' מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים וכו', התקינו שיהי' מכסין פני הכל, וחשב הש"ס שם עוד כמה תקנות, ואח"כ אמר, בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהי' קרוביו מניחין אותו ובורחין, עד שבא ר"ג ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן, ומשמע מלשון הגמרא דכל התקנות שחשב בש"ס וגם תקנת ר"ג נתקנו בזמן אחד, ולפ"ז התקנות האלה נתקנו בהכרח עוד בימי הבית קודם החורבן, דלאחר החורבן לא הי' עוד זכוכית לבנה וכדאיתא בסוטה (מ"ח ע"ב) משחרב בהמ"ק בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה, ול"ש לומר שהעשירים הי' משקין אז בזכוכית לבנה, וא"כ ר"ג זה הוא ר"ג הזקן שהי' עוד בזמן הבית, ואפי"ה קרי לי' ר"ג סתם, וש"מ דגם ר"ג הזקן נקרא ר"ג נ סתם. אכן ראי' זו יש לסתור, דהתוס' כתבו בב"מ (כ"ט ע"א) ד"ה בזכוכית, דמה שאמרו דמשחרב בהמ"ק בטלה זכוכית לבנה אין הכונה שבטלה לגמרי, דמצאנו זכוכית לבנה גם לאחר החורבן, כדמשמע בש"ס שם, דר' יוחנן אמר מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן ילבש בגדי פשתן בכתנא רומיתא וישתמש בכלי זכוכית בזוגיתא חיורתא, [וכן מצאנו בברכות (ל"א ע"א) דר' אשי תבר כסא דזיגותא חיורתא בהילולא דברי'], רק שלא היתה שכיחא עוד, עיי"ש, וא"כ י"ל דלעולם התקנות האלה נעשו אחר החורבן ור"ג זה הוא ר"ג דיבנה, כי גם אז השקו העשירים בזכוכית לבנה שקנו בדמים יקרים, אף שלא היתה שכיחא, ותקנו שיהי' הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים

ה) ובחידושי הבאתי ראי' לדברי התוס' בב"מ שהבאתי, דלשון בטל אינו משמע שחדל להיות לגמרי, מדברי הש"ס בב"ב (נ"ה ע"א), ר"ה ברי' דר' יהושע אמר אפי' שערי דכדי משתעבדא לכרגא, א"ר אשי וכו' א"כ בטלת ירושת בנו הבכור, ושם ע"כ הכונה היא שתתבטל ירושת הבכור באותו מקום שהאב חייב כרגא, אבל בשאר מקומות שפיר תתקיים, וכ"כ הרשב"ם שם, הרי דקאמר לשון בטול אף שלא נתבטל לגמרי. ודבר תמוה ראיתי בתפארת ישראל על משניות סוף סוטה שכתב, דה"ט דתפס התנא במשנה שם ג' לשונות, בטל, פסק, מת, דמת היינו שניטל כח חיות הענין, אבל עדיין נשאר גשמיות הענין ודמיון למה שהי' מתחילה, משא"כ נפסק משמע שנפסק לגמרי אבל עדיין יכול לחזור בקלות, אבל בטל משמע שנתבטל לגמרי וכאילו לא הי' מעולם, ודבריו תמוהים מאד מדברי התוס' שהבאתי שכתבו, דאדרבה כשנאמר לשון בטל כמו בזכוכית לבנה הפי' שלא נתבטל לגמרי רק שאינו שכיח. ועיין בב"י או"ח סי' תקנ"א בד"ה וכן המכובסין מקודם, שהביא בשם הרמב"ן בספר תורת האדם דלשון בטל לגמרי משמע וזה שלא כדברי התוס' שהבאתי, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר רכ"א מ"ש בפרט זה, אי לשון בטל משמע לגמרי עיי"ש. ופלא בעיני שבגמ' דסוטה (מ"ח ע"ב) שהבאתי הגירסא אמר ר' אמי משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה, ומשמע דלאחר מקדש ראשון אפי' בימי הבית השני כבר לא היתה זכוכית לבנה, והתוס' שהביאו המאמר הזה בשלשה מקומות היינו בב"מ (כ"ט ע"ב) ד"ה בזכוכית, בשבת (כ' ע"ב) ד"ה אנן ובחולין (פ"ד ע"א) ד"ה בזגותיא, הביאו בכל פעם המאמר משחרב בהמ"ק בטלה זכוכית לבנה, ומשמע דמשחרב בהמ"ק השני בטלה זכוכית לבנה, ועיין ירושלמי סוכה פ"ד ה"ג משחרב בהמ"ק פסק יין קרוש ופסקה זכוכית לבנה, מהו זכוכית לבנה שהיתה מתקפלת, עיי"ש, ומשמע ג"כ דלאחר חורבן בה בהמ"ק השני פסקה זכוכית לבנה, ולא, משחרב מקדש ראשון

ו) ודע דלפי מה דמשמע ביבמות (קכ"א ע"א) הכיר עוד ר"ג דיבנה את זקנו ר"ג הזקן, דאיתא שם שר"ג נזכר, שר"ג הזקן התיר נשי ההרוגים בתל ארזא עפ"י עד אחד, ומשמע שהי' שם בילדותו בשעת המעשה ונזכר כעת ההוראה שיצאה אז מזקנו הלכה למעשה, וכן משמע מר"ה (כ"ה ע"א) דקאמר ר"ג מקובלני מבית אבי אבא אין חידושה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ושני שלישי שעה וע"ג חלקים, ומשמע ג"כ שהכיר בילדותו את זקנו ר"ג הזקן ושמע תורה מפיו. ויש לתמוה איך קרא ר"ש בן ר"ג הזקן את בנו ר"ג דיבנה כשם אביו בעוד הי' אביו בחיים, הרי אין קורין להבנים בשמות האבות החיים כידוע, וצ"ל דאז בזמן המשנה והגמרא לא הי' נזהרין עוד בזה שלא לקרות להבנים בשם האבות החיים, כאשר אנו רואים בכמה ענינים שנזהרים בהם היום בדיוק, ובימי המשנה והגמרא לא הי' נזהרים בהם, ולדוגמא במה שנזהרים היום ששמות החותן והחתן לא יהי' שווים והוא מצוואת ר"י החסיד ומקפידים ע"ז מאד כידוע, ובימי הגמרא לא הי' נזהרים בזה, וכאשר הוכיח בסדה"ד סדר תנאים ואמוראים ערך ר' שמואל סבא מדברי הש"ס בסוטה (י' ע"ב) שמואל סבא חמוה דר' שמואל בר אמי, ודומה לזה מצאנו ג"כ במנחות (כ"ט ע"ב) רמי בר תמרי דהוא חמוה דרמי בר דיקלא [ועיין חולין (ק"י ע"א) ששם הגירסא רמי בר תמרא דהוא רמי בר דיקולא וכן הגיה בשמ"ק מנחות שם אשר בגליון הש"ס דפוס ווילנא], וכמו כן נזהרים היום שאין קורין לילד אחר שם אדם חי, ונתנו רמז ע"ז קראו בשמותם עלי אדמות, עיין ספר חסידים סי' ת"ס ובפירוש הרב חיד"א שם, ובימי הגמרא לא הקפידו ע"ז. וכמו שמצאנו בחולין (מ"ז ע"ב) בר' נתן, שהובא לפניו ילד שמתו אחיו מחמת מילה, וצוה להמתין עד שיבלע בו דמו ומל אותו וחי, והי' קורין אותו נתן הבבלי על שמו, וכן יסופר שם מילד אחד שלא יכלו למולו, וצוה ר"נ להמתין עד שיפול בו דמו, והי' קורין אותו ג"כ נתן הבבלי על שמו וה"ה שי"ל שלא הי' נזהרים אז לקרות הבנים ע"ש האבות החיים, וע"כ נקרא ר"ג בשם זקנו בחייו. ועיין בספר חסידים שם שכתב וז"ל נכרים שקוראים לבניהם בשם אבותם אין בכך כלום, והיהודים מקפידים על כך, ומשמע מלשונו דהיהודים מקפידים שלא לקרות כלל כשם האבות. וזה חידוש דמקפידים רק שלא לקרות כשם האבות החיים אבל כשם האבות המתים קורין, ואדרבה מהדרין ע"ז לקרות כשם האבות המתים כידוע, ואולי גם כוונת הס"ח דמקפידין רק שלא לקרות כשם האבות החיים, אבל כשם האבות המתים קוראין, ולפ"ז צ"ל דמה שמסיים הס"ק באותו מאמר ויש מקומות שאין קוראין אחר שמות החיים אלא אחר שכבר מתו, אינו מאמר בפ"ע להורות שאין קורין בשם החיים. רק הוא סוף המאמר שלפניו, והיינו שיש מקומות שאין קורין אחר שמות האבות החיים, אבל אחר המתים קוראין, כמו שהמנהג באמת שאין קוראין אחר האבות