אבני חפץ סז

בע"ש קודם חצות, כמו שמבערין החמץ קודם חצות, הרי הסוחרים מוכרים החמוצים בחנותיהם כל יום ע"ש, ואיך מוכרים דברים שכבר מכרו לאחר ואינם שלהם, ויש שחוששים אם מפאת זה לא נתבטלה כל עיקר המכירה שמכרו לנכרי, וכן חשש לזה בתשו' מהר"ם שיק חאו"ח סי' ר"ה. ולדעתי החשש הזה הוא רחוק קצת, דאטו אם אחד ימכור דברים לאחר, והקונה יזכה בהם באופן המועיל, וגם יהי' כבר ברשות הקונה, כי במכירת חמץ ההכרח להשכיר גם המקומות שהחמץ נמצא שם להנכרי, וכמ"ש במק"ח סי' ת"מ סק"ג ובסי' תמ"ח סק"ט, דבמכירת חמץ דידן שמקבלים מהנכרי דבר מועט והמותר זוקפים במלוה, אם לא הקנה לו הרשות שהחמץ בתוכו, אעפ"י שהקנה לו אג"ק אחרת עובר הישראל בב"י ולאחר הפסח הוה חשעה"פ, זזה משום דכיון דהנכרי חייב לו דמי המקח הוה כמו משכון, ובההיא הנאה דתפיס לי' אאגרי' הוה ש"ש בפרט שידוע דכשיאבד החמץ לא ישלם הנכרי, והוה באחריות אלם עליו דחייב בב"י ולכן צריך להקנות החדר שבו החמץ להנכרי, ואז הוה כקיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי עיי"ש - אם ישיב המוכר ויקח איזהו דברים מהקונה שלא מדעתו, וכי בשביל זה תתבטל המכירה, ולכל היותר הוה כגונב או כגוזל את הקונה כיון שהדברים המה שלו, אבל מה ענין זה לעיקר המכירה שנעשתה בתוקף המועיל ואין בכח המוכר לבטלה. אמנם בכל אופן לא נכון לעשות בן למכור ולקחת אח"כ מהדברים הנמכרים שלא מדעת הקונה, שזה בכלל גניבה או גזילה שאסורה בין בישראל דין בנכרי כמבואר בחו"מ סי' שנ"ט. ויקשה איפוא איך מכרו הסוחרים חמוציהם בכל יום ע"ש, אחרי שכבר נמכר החמץ לנכרי

ו) וכדי לצאת מהחשש הזה, יש רוצים לומר שטוב לכתוב בשטר מכירה שהקנין לא יחול רק בשבת בבוקר קודם זמן האיסור, ואז רשות ביד הישראל למכור עוד מהחמץ בכל יום ע"ש, וכן צדד גם בספר דברי שאול דרשות (דף ה' ע"א), אכן יש מפקפקים בזה, דלפ"ז נגמרה המכירה של החמץ בשבת, והוה בכלל מקח וממכר שאסור בשבת, ואף שבחק יעקב בסי' תמ"ד ס"ק ח' הקיל במי ששכח למכור חמצו בע"ש שמותר למכרו בשבת, דכיון שעושה רק להנצל מאיסור ל"ה בכלל מקח וממכר, הנה מלבד שרבים חולקים ע"ז, עיין בפמ"ג שם במש"ז ס"ק ה', גם החק יעקב לא התיר רק אם שכח למכור. אבל לכתחלה בודאי אין לעשות כן, וא"כ לא נכון ג"כ למכור בע"ש שהקנין יחול בשבת דגם זה הוה כמכירה בשבת. אמנם הא מילתא גופא, אם כשמוכר ממכר בחול בתנאי שהקנין יחול בשבת הוה כמקח שנעשה בשבת הוא ענין רחב לענות בו. ובדברי שאול שם הביא בשם ספר לוית חן עה"ת בפרשת יתרו שכתב, שאין איסור לעשות כן למכור בחול באופן שהקנין יהי' נגמר בשבת, אכן בתשו' רעק"א סי' קנ"ט נסתפק בזה ובהגהות בספר אורחות חיים בסי' תמ"ד הביא בשם תשו' מהר"י מברונא סי' קכ"א שיש בזה איסור משום מו"מ. ויש להעיר מדברי הגמרא שבת (ק"כ ע"ב), לא תעשה כל מלאכה עשי' הוא דאסור גרמא שרי, וא"כ כמו שמותר לעשות גרם מלאכה בשבת עצמו, כן מותר לעשות גרם מלאכה בחול מתעשה המלאכה בשבת, וה"נ אם מוכר בחול ומתנה שהקנין יחול בשבת ל"ה רק גרם מלאכה ושרי. ויש לדמות זאת להא דאיתא באו"ח סוס"י רס"ה ברמ"א שמותר ליתן מים בע"ש בעששית, כדי שיגביה השמן. ואף דמתכוין לכבוי, משום דהוי רק גרם כיבוי, וה"נ אף שמתכוין לקנות בשבת ל"ה רק גרם מקח וממכר ושרי. ועיין ירושלמי שבת (פ"ב ה"א), ולא בשמן שריפה, א"ר חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת, והא תנינן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולים כדי שיצית האור ברובן, א"ר יוסה בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה, נעשית היא מאילי', ברם הכי התורה אמרה אין שורפין את הקדשים ביו"ט עיי"ש, וה"נ י"ל דמה שנגמר הקנין בשבת נעשה מאיליו וליכא בזה איסורא

ז) עוד נראה להעיר בדבר החקירה הנ"ל, אם מותר למכור ממכר בחול שיחול הקנין בשבת, דבשבת (צ"ב ע"א) אמרינן, בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, הרי שמגדר מלאכה האסורה בשבת היא שתעשה כל המלאכה ולא רק מקצת, היינו במקח וממכר הנה המעשה כולל שני ענינים, היינו המקח עצמו, כלומר המכירה ע"י כסף ושאר קנינים המועילים, וגם חלות הקנין. ולא נאסר בשבת רק מקח וממכר כלו, היינו כשנעשו בשבת הן המקח עצמו והן חלות הקנין. אבל אם נעשה המקח עצמו בחול ורק חלות הקנין הוא בשבת, א"כ לא נעשה המקח כלו בשבת ורק מ מקצתו, ומקצת מלאכה לא נאסר בשבת דבעינן בעשותה כולה ולא מקצתה, וזה רעיון נכון. ועיין כריתות (י"ט ע"ב), ולר' יוסי גמר מלאכה לר' אליעזר פטור הא שמענא לי' דמחייב, ומשמע דר' אליעזר ס"ל דחייבין על גמר המלאכה לבד, אף בלא ההתחלה, ולדידי' י"ל דאף שהמכירה עצמה נעשית בחול, כיון שהגמר היינו חלות הקנין הוה בשבת ג"כ אסור, וקצת י"ל בסברת ר"א דה"ט דס"ל דחייבין ג"כ על גמר מלאכה, משום דס"ל דבכל מעשה העיקר הוא הגמר וההתחלה לא נחשבה, וכמו שאמרו בסוטה (י"ג ע"ב) דכל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה הכתוב על שגמרו כאלו עשאו, וילפינן כן מדכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל (יהושע כ"ד), הרי שנתיחסה ההעלאה לבני ישראל אף שמשה רבינו התחיל להעלותם, כדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וע"כ כיון דמשה הי' רק המתחיל ולא הגומר ובני ישראל היו הגומרים לכן נתיחסה ההעלאה רק לבני ישראל ולא למשה עיי"ש, ולכן כיון שהגמר של המלאכה הי' בשבת חייבין, אף שההתחלה לא היתה בשבת, דלא איכפת לן בההתחלה רק בגמר הפעולה. אמנם הא מילתא, אי ההתחלה של המעשה לא נחשבה כלל וכל העיקר הוא הגמר, או גם לההתחלה יש חשיבות, לא ברורה עוד ויש ראיות לכאן ולכאן, וכמו שכתבתי בזה בתשו' לענין מתחיל וגומר בשדכנות ובסרסרות (עיין למעלה סי' כ"ח), וי"ל שגם הספק הזה אם מותר לעשות מקח בע"ש שחלות הקנין תהי' בשבת, יתהפך על קוטב החקירה הזאת ואכמ"ל בזה

ח) אבל כיון שעכ"פ יש אומרים שיש בזה דררא דאיסורא לעשות מקח בחול שהקנין יחול בשבת, אין לכנוס בספק איסור ולכתוב שהמכירה של החמוצים תחול בשבת, רק אם באנו לתקן שיהיו הסוחרים יכולים למכור עוד החמוצים בע"ש, טוב יותר, לכתוב שהקנין יחול בע"ש קודם כניסת השבת, ואז יצאנו מידי חשש מקח וממכר בשבת שיש אם נגביל זמן חלות הקנין בשבת. אמנם נראה דזה דוקא ביחיד