אבני חפץ סו

סימן לב

ב"ה רישא י"ב ניסן תר"ץ

בדבר השאלה איך להתנהג במכירת החמץ בהאי שתא שנת תר"ץ, שחל ע"פ להיות בשבת, שנשאלתי בזה מהרבנים בערים הסמוכות לפ"ק רישא

א) הנה בש"ע או"ח סי' תמ"ד איתא, שאם חל ע"פ להיות בשבת, טוב לבער החמץ בע"ש קודם חצות, כדי שלא יבואו לטעות בשאר שנים לבער אחר חצות, וכתב בספר זכור לאברהם. בח"ג או"ח אות פ', דמה"ט מי שיש לו חמץ למכור ימכרנו ג"כ קודם חצות, כדי שלא יטעה בשאר שנים

ולכאורה רציתי לומר דזה דוקא ביחיד המוכר חמצו, אבל לפי מה שנתפשט המנהג בגלילותינו שבעלי החמוצים נותנים הרשאה להב"ד למכור החמוצים שלהם והמכירה נעשה בב"ד, רשאים הב"ד למכור החמץ כל יום ו', דבב"ד ל"ש למיגזר שמא יטעו בשאר שנים, ויש לדמות זאת להא דאיתא בביצה (ה' ע"ב), אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה, מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביו"ט שני, השתא נמי ניכול, ולא ידעו דאשתקד שתי קדושות הן והשתא קדושה אחת היא, א"ה עדות נמי לא נקבל, מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו, אשתקד מי לא קבלנו עדות החדש כל היום כלו, השתא נמי נקבל, הכי השתא התם עדות מסורה לב"ד ביצה לכל מסורה, ופירש"י עדות אין נזקקין להם אלא ב"ד, והם יודעים טעמו של דבר ולא יטעו, ביצה לכל מסורה, ליד הכל היא באה, אין הכל באין לישאל וסומכין על מנהגן עיי"ש. וה"נ י"ל דשריפת חמץ לכל מסורה, וכל אחד שורף חמצו, ויש לחוש איפוא שמא יסמכו על מנהגן גם בשנה הבאה לשרוף בזמן מאוחר, כמו ששרפו בשבת ע"פ ויאמרו, אשתקד מי לא שרפנו בפנות היום, השתא נמי נשרוף, ולא ידעו דאשתקד הי' ע"פ בשבת ושרפו ביום י"ג, וע"ב היו רשאים לאחר השריפה, משא"כ השתא שחל ע"פ ביום י"ד, אסור לאחר המכירה ויבאו לידי תקלה, וע"כ יש לגזור שגם בשחל ע"פ בשבת יקדימו לשרוף החמץ, אבל מכירת חמץ נעשתה בב"ד, ובב"ד אין לחוש שמא יטעו דב"ד יודעים טעמו של דבר, ולכן רשאים למכור כל היום

ב) אמנם יש לחלק בין הענינים, דעדות החדש מסורה רק לב"ד ובשום פעם אין מקבלים עדות החדש רק בב"ד, ובב"ד אין לחוש שיטעו בשנה הבאה, אבל מכירת חמץ אם אמנם שנעשתה בסביבותינו בב"ד, אבל הלא לא נעשתה רק בב"ד, וגם יחידים אם רוצים יכולים למכור בפני עצמם, ושפיר יש לחוש שאם יראו שהב"ד מוכרים כל היום יבאו המה לטעות בשנה הבאה למכור ג"כ כל היום, וע"כ מהראוי שגם הב"ד לא ימכרו רק קודם חצות שלא לבוא לידי טעות. וכן מורה לשון רש"י בביצה שם שכתב עדות אין נזקקין להם א לא ב"ד וכו', ומשמע שכיון שנעשה רק בב"ד אין לחוש לטעות, משא"כ במכירת חמץ שנעשית בב"ד, אבל נעשית גם שלא בב"ד ויש לחוש לטעות וכמו שכתבתי. ויש להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא בסוכה (מ"ג ע"ב) אי הכי ערבה נמי נגזור (שלא תדחה שבת משום דשמא יעבירנה ד"א ברה"ר כמו לולב), ערבה שלוחי ב"ד מייתי לה לולב לכל מסור, והקשו בתוס' ליתקן נמי בלולב שיביאום שלוחי ב"ד ולידחו, ותירצו דערבה ליתא רק בכהנים, דרק הכהנים מקיפים את המזבח, דישראל אינם יכולים להקיף, כדתנן (בפ"ק דכלים מ"ח) דאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח, וכהנים זריזים הן, ולא אתי לידי חילול שבת, אבל לולב שלכל מסור, כיון דלא דחי בישראל בכהנים נמי לא דחי עיי"ש. וה"נ כיון שמכירת חמץ לכל מסורה ולאו דוקא בב"ד היא נעשית, לכן כיון דבשאר אדם לא נכון לאחר המכירה מחשש תקלה לשנה הבאה, גם בב"ד אין לאחר

ג) וראיתי בהגהות הגאון מהרש"ם זצל"ה בספר אורחות חיים סי' תמ"ד, שהעיר אם חיישינן לטעות בשנה הבאה, מדוע לא הצריכו לבער החמץ בע"ש בשעה חמישית כמו בשאר ע"פ והתירו לבער גם בשעה ששית עד חצות, וניחוש שמא יבאו לטעות בשנה הבאה לבער ג"כ בע"פ החמץ בשעה ששית. ונראה עפ"י דברי התוס' במגילה (ד' ע"ב) ד"ה ויעבירנה, שהקשו איך תוקעין במוצאי יוה"כ, והלא אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל, והי' לנו לחוש כמו בר"ה שחל בשבת שאין תוקעין, דשמא ילך אצל בקי, ותירצו דדוקא בשבת ור"ה, דאם מעבירו ארבע אמות ברשות הרבים איכא איסורא דאורייתא, בהא יש לחוש, אבל במוצאי יוה"כ, דאפי' אם מעבירו ד' אמות ברה"ר לא הוה אלא איסור דרבנן בהא לא גזר עיי"ש, וה"נ י"ל דאחר שעה ששית שבשאר שנים יש איסור תורה גזרינן גם, בע"פ שחל בשבת אף שמבער ביום י"ג, דחיישינן שמא יבואו לטעות לשנה הבאה, אבל קודם שעה ששית דאפי' בשאר שנים האיסור ל"ה רק מדרבנן, לא גזרינן שמא יבאו למטעי בשאר שנים. (ואגב אזכור שמדברי התוס' במגילה שהבאתי יש לתמוה על מה שראיתי מביאים בשם ספר בינה לעתים על ה' יו"ט למרן בעל התומים שכתב, דאף דיש איסור הוצאה ביוה"כ מ"מ חיוב מעביר ד"א ברה"ר ביוה"כ, אף לדידן ליתא, והסברא משום דמעביר ד"א ברה"ר גמרא גמירי לה כדאיתא בשבת (צ"ו) והוה איפוא הלמ"מ, ויוה"כ משבת ילפינן מבנין אב, ואין למדין מהלכה, ומדברי התוס' במגילה שהבאתי, משמע שיש איסור תורה במעביר ד"א ברה"ר ביוה"כ, דהתוס' כתבו רק, דבמוצאי יוה"כ איסור מעביר ד"א ברה"ר לא הוה אך איסור דרבנן, וזה משום שכל האיסור הוה רק משום שאסור לעשות מלאכה עד שיבדיל, ואיסור זה ל"ה רק מדרבנן, ומשמע דביוה"כ עצמו הוה האיסור של מעביר ד"א ברה"ר מה"ת, ואין לפני ספר בינה לעתים לעיין בו)

ד) עוד יש להעיר בדבר הקושיא שהבאתי, מדוע לא גזרו לשרוף החמץ כשחל ע"פ בשבת בע"ש בשעה חמישית כמו בשאר שנים שלא יבאו למטעי, מדברי התמים דעים להראב"ד (הובא בשואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קי"א) שכתב. דמה"ט במילה בשבת לא גזרו שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, דאפי' אי מייתי לי' לא הוה איסורו דאורייתא, דמדאורייתא מכשירי מילת דוחין שבת דכתיב ביום אפי' בשבת עיי"ש, וה"נ י"ל דמה"ט לא גזרו להחמיר לעשות הביעור בשעה חמישית שמא יבאו למיטעי בשאר שנים, כיון דגם בשאר שנים ל"ה האיסור קודם שעה ששית רק מדרבנן לכן לא גזרינן, אבל לאחר ששית שבשאר שנים יש איסור תורה, גזרינן גם בע"פ שחל בשבת ומבער מלפני השבת מחשש שמא יבאו למטעי בשאר שנים וכמ"ש

ה) אמנם דא עתא, דאם נאמר שיש למכור החמץ