אבני חפץ סה

פסח שבת, אבל לדורות אה"נ דפסח אינו דוחה שבת, ויש לשער דבני בתירה שלא ידעו עוד מגז"ש דמועדו, רצו ג"כ להוכיח דפסח דוחה שבת מפסח מדבר, אבל נולד להם הספק הזה דילמא מפסח מדבר אין להוכיח, כיון שהי' עפ"י הדיבור והוראת שעה דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, וא"כ במדבר לא היו כלל מחויבים בפסח ואין ראי' משם לשאר פסח, ולכן נתעלמה מהם הלכה זו אם פסח דוחה שבת

כ) אמנם לפי מה דס"ל לבני בתירא בעצמם במקום אחר, הי' להם לדעת דפסח מדבר לא הי' הוראת שעה, ורק נעשה מצד הדין כי היו מחויבים בפסח, דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, וממילא ההוכחה מפסח מדבר שפסח דוחה שבת היא בתוקפה. דמצאנו לר' יהודה בן בתירא (וסתם בני בתירא הוא ר' יהודה בן בתירא כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות) דס"ל בפסחים (כ"א ע"ב) דכותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח, וזה משום דס"ל דשואלין ודורשין ש שלשים יום קודם לפסח, וכמו שפירש"י שם, וקשה אמאי נייד מדברי רשב"ג דשואלין ודורשין קודם לפסח שתי שבתות, שכן מוכח ממה דקאי משה בר"ח ומזהיר על הפסח, וצ"ל דס"ל לר' יהודה בן בתירא דמזה אין ראי', כיון שי"ל שהשעה היתה דורשת זאת, יען רצו לעבר אדר, כדי שלא יחול ע"פ בשבת והוצרך משה להודיעם בר"ח דיני הפסח שפסח דוחה שבת, וממילא דס"ל לבני בתירא שפסח מדבר הי' מצד הדין ולא הוראת שעה, וכמו שביארנו למעלה, וא"כ לא הי' להם לספק כלל אי פסח דוחה שבת, כיון שלשטתם ההוכחה מפסח מדבר היא בתוקפה, אולם המה שכחו אז דברי עצמם דס"ל שואלין ודורשין קודם הפסח שלשים יום, ומפאת זה נתעלמה מהם ההלכה אי פסח דוחה שבת, וזה שמסופר לנו בגמרא שפעם אחת חל י"ד להיות בשבת ושכחו בני בתירה ולא ידעו אם פסח דוחה שבת, והיינו ששכחו שטתם במק"א, דס"ל שואלין ודורשין קודם הפסח שלשים יום, וזה גרם להם שלא ידעו אם פסח דוחה שבת, כי נולד ספק אצלם אם ההוכחה מפסח מדבר היא הוכחה אלימתא, והספק הזה לא הי' נולד להם, אלו הי' זוכרים דבריהם במק"א, אבל המה שכחו מה שנקטו במק"א וע"כ לא ידעו אם פסח דוחה שבת

כא) ולפ"ז כל עיקר הספק של בני בתירא הי', אם יש לקיים ההוכחה מפסח מדבר שפסח דוחה שבת או אין לקיימה, כיון שמפסח מדבר אין ראי' דהי' עפ"י הדיבור והוראת שעה, יען לא הי' להם קרקע ומי שאין לו קרקע פטור מפסח, ע"ז אמרו להם שאדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון, והוא ידע אם פסח דוחה שבת, והדברים מתאימים עם מה שכתבנו למעלה דשמעי' ואבטליון ע"כ ס"ל דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, דאם מי שאין לו קרקע פטור מפסח יהי' נמצא שהמה היו פטורים מפסח, כיון שהיו גרים וגר אין לו קרקע, ובודאי לא ירצו להוציא עצמם מכלל חיוב הפסח (ואפי' אם נאמר דבעצמם לא היו גרים רק היו מזרע גרים, הנה זה הי' דרכם לצדד בזכות הגרים ולהשוותם לישראל כיון שהיו מזרע גרים, ובודאי ינקטו דגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, כדי שלא יהי' גרעון להגרים בנוגע לחיוב הפסח וכמו שביארנו למעלה), ולכן כאשר היו בני בתירא מסופקים, אם פסח דוחה שבת, וזה משום שנעלם מהם, אם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, שאז ההוכחה מפסח מדבר היא בתוקפה, או מי שאין לו קרקע פטור מפסח, ואין להוכיח מפסח מדבר, אמרו להם, כי הלל שהי' מתלמידי שמעי' ואבטליון יברר להם זאת, כי משמעי' ואבטליון בודאי שמע שגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, וממילא יתברר הספק שלהם וידעו שההוכחה מפסח מדבר היא טובה, אמנם הלל השיב שא"צ כלל להוכיח מפסח מדבר שפסח דוחה שבת כי יש לימוד אחר ע"ז, יותר מבורר שפסח דוחה שבת, דנאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד ודרשינן גז"ש כמו שתמיד דוחה שבת כן גם פסח דוחה שבת והענין נחמד

כב) והנני להעיר עוד במה שכתבתי למעלה דמה שאמרו בגמרא שר' יהודה בן דורתאי פירש הוא ובנו והלך וישב לו בדרום, הוא סגנון מליצי והפירוש שתפס והלך בשטת חכמי דרום, דס"ל בחולין (קל"ב ע"ב) דכהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות, מכאן ואילך חייב במתנות, לכאורה יש לשדות נרגא בזה, דבחולין שם נאמר דכי אתא ר' אחא בר חנינא מדרומא, ומא, אמר ר' יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו, כהן טבח וכו', ומשמע דזקני דרום המוזכרים בגמרא שם היו בזמן ר' יהושע בן לוי, ור' יהודה בן דורתאי קדם לי' טובא, כי לפי מה דמשמע מדברי הגמרא בפסחים שהבאנו הוא היה בימי שמעי' ואבטליון שקדמו הרבה לר' יהושע בן לוי, אכן אי משום הא לא אריא, די"ל דמה שנאמר בגמרא שר' יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו, אין הכונה שר' יהושע בן לוי וכל זקני דרום שהיו בימיו אמרו כן, רק הכונה שר' יהושע בן לוי אמר כן וכל זקני דרום מאז מעולם קאי ג"כ בשטה זו, ועוד בזמן קדום לפני שמעי' ואבטליון היו חכמים גדולים בדרום, וכמו שמצאנו בתמיד (ל"א ע"ב), שאלכסנדר מוקדון התוכח עם זקני הנגב בעניני חכמה, עיי"ש עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב, ואלכסנדר מוקדון הי' בימי שמעון הצדיק כדאיתא ביומא (ס"ט ע"א) שהי' קודם לשמעי' ואבטליון וכמבואר באבות פ"א, ויש אמנם מחוקרי דברי הימים שרוצים לומר שזקני הנגב שהתוכח עמם אלכסנדר מוקדון לא היו חכמי ישראל, רק היו חכמים מחכמי אומות העולם, אבל פשטות לשון הגמרא אינו מורה כן, וכן מסתבר דאלו הי' המו"מ הזה בין אלכסנדר וחכמי האומות, מדוע נשנה זאת בגמרא, וע"כ שהויכוח הי' בין אלכסנדר וחכמי ישראל

כג) וראוי להזכיר שעוד במשך זמן רב היו חכמי דרום מצוינים ומופלגים בחכמה, עיין עירובין (נ"ג ע"ב) שאמרו על ר' אבהו, נתיעץ במכתיר והנגיב למפיבושת, ופירש"י נתיעץ במכתיר, שנטל רשות מנשיא להיות רבי, והנגיב, הלך לו לדרום למפיבושת, הן זקני דרום שהן חכמים מאד, כמו מפיבושת רבו של דוד, ועיין בראשית רבה פ' צ"ח חכלילי עינים מיין אלו בני דרום שעיניהם כחולות (כלומר מאירות ומזהירות כאלו היו מכוחלות בכחול, עיין בפירוש מתנות כהונה שם) וכחם יפה לתלמוד תורה, ועיין בערוך ערך דרום שכתב דמה שאמרו (ב"ב כ"ה) הרוצה שיחכים יד ידרים, הכונה שילך אצל חכמי דרום וילמוד מהם חכמה עיי"ש ואכ"מ להאריך בזה: