אבני חפץ סא

אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה, ואמר רחמנא וזבחת פסח, והיינו כיון דחגיגה איתקש לפסח, א"כ כמו דפסח דוחה שבת כן גם חגיגה דוחה שבת, ותמהו המפורשים, לפי מה דנקטינן בזבחים (נ"ז ע"א), דדבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, א"כ הרי הא דפסח גופי' דוחה שבת ילפינן מגז"ש דמועדו, כדאיתא. בפסחים (ס"ו ע"א), נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה תמיד דוחה את השבת אף פסח דוחה את השבת,, ואיך אפשר איפוא למילף שחגיגה דוחה שבת מהקישא דפסח, הלא דבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, ועיין תוס' יומא (נ"א ע"א) ד"ה דוחה שכתבו כן לענין פסח שני דלא נוכל למילף דדוחה שבת מהקישא דפסח ראשון, כיון דפסח ראשון גופי' לא ידענו דדוחה שבת רק מגז"ש דמועדו, ודבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש

ז) אמנם רבים העירו, דמלבד הלימוד שפסח דוחה שבת מגז"ש דמועדו יש עוד הוכחה דפסח דוחה שבת, לפי המבואר בשבת (פ"ז ע"ב) דאותו היום שהוקם המשכן נטל, עשר עטרות, וביניהן שהי' ראשון למעשה בראשית וראשון לחודש, וא"כ חל אז ערב פסח בשבת, דאם ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן הי' בראשון בשבוע, ע"פ הי' בשבת ועשו אז את הפסח במועדו, א"כ עשו אותו בשבת וש"מ שפסח דוחה שבת, וי"ל שר"י בן דורתאי הוכיח ג"כ שפסח דוחה שבת מפסח מדבר ולא מגז"ש דמועדו, ולכן שפיר לדידי' יש למילף שחגיגה דוחה שבת מהקישא דפסח, וע"כ הי' ס"ל שחגיגה דוחה שבת. אכן ראי' זו מפסח מדבר יש לסתור. לפמ"ש התוס' בפסחים (ג' ע"ב) ד"ה מאלי', שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, כמו שפטור מראי' עיי"ש, א"כ מצד הדין לא היו מחויבים כלל בפסח במדבר, כיון שלא הי' להם קרקע, וע"כ צ"ל דמה שעשו הפסח במדבר היתה הוראת שעה עפ"י הדיבור, ולפ"ז אין להוכיח שפסח דוחה שבת מדעשו הפסח במדבר בשבת, דשאני התם שכל הפסח הי' הוראת שעה ונעשה עפ"י הדיבור, א"כ היתה הוראת שעה ג"כ שידחה שבת, אבל באמת אין פסח דוחה שבת, ובהכרח צריכים אנו לבוא לגז"ש דמועדו, וכיון שכן הדרינן, למ"ש למעלה, דאין למילף שחגיגה דוחה שבת מהקישא דפסח, יען הא דפסח עצמו שדוחה שבת לא ידענו רק מגז"ש דמועדו, ודבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, ועיין תוס' קידושין (ל"ז ע"ב) ד"ה הואיל שכתבו, דלמאן דס"ל כל מקום שנאמר מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, לא הי' מחויבים בפסח במדבר רק נעשה עפ"י הדיבור עיי"ש, וה"ה אם נאמר שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, ג"כ צ"ל שפסח מדבר הי' הוראת שעה ונעשה עפ"י הדיבור וכמו שכתבנו, ועיין באור חדש פסחים ג' מה שהביא בזה בשם השאג"א

ח) ברם בעיקר דברי התוס' בפסחים ג' שהבאנו שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, יש לתמוה טובא, דא"כ בכלל לא הי' צריך להיות פסח דוחה שבת, לפי המבואר בשבת (קל"א ע"ב) דמשו"ה לר"א ציצית ומזוזה דוחין שבת משום שבידו להפקירן, וה"נ הו"ל למימר שפסח לא. ידחה שבת משום שבידו להפקיר נכסיו ולא יהי' לו קרקע ויפטור מפסח, כמו ציצית ומזוזה שמה"ט אין דוחין את השבת, וזה קושיא גדולה שעמד בה בתשו' ח"ס חא"ח סי' קכ"ד

ובישוב קושיא זו י"ל, דנהי שמי שאין לו קרקע פטור מהפסח, אבל מי שיש לו קרקע אסור להפקירה, כדי למיפטר נפשי' מחיוב פסח, דאסור לעשות מעשה כדי להפקיע עצמו מחיוב מ"ע וכמו שהבאנו למעלה בדברינו, וכן צדדתי גם בספרי ברכת אהרן מאמר רס"ז, והא שאמרו בשבת (קל"א ע"ב) דלר"א מה"ט ציצית ומזוזה אין דוחין שבת משום שבידו להפקירן, אף שלפום ריהטא אסור לעשות כן דאסור להפקיע עצמו מחיוב מצוה, י"ל דר"א יסבור דאין איסור להפקיע עצמו מחיוב מצוה באופן שיפטור ממנה, ולכן שפיר ס"ל שאין דוחין את השבת משום דמצי למיפטר נפשי' עי"ז שיפקירן, אמנם אם נאמר דאסור לעשות מעשה שתגרום פטור ממ"ע אה"נ דאסור לעשות כן, וה"ה שאסור להפקיר הקרקע כדי למיפטר מפסח, ושפיר י"ל דפסח דוחה שבת. ונמצא לפ"ז דהך מלתא, אם מי שאין לו קרקע פטור מפסח, תתהפך על קוטב החקירה אם מותר לעשות פעולה כדי לגרום פטור מחיוב מצוה דאם נאמר שאסור לעשות כן, שפיר י"ל דמי שאין לו קרקע פטור מפסח, ול"ק מדוע לפ"ז ידחה פסח שבת נימא הואיל ואי בעי מפקיר נכסיו, דאסור לעשות כן, כיון שאסור לגרום פטור ממ"ע אבל אם נאמר שאין איסור לגרום פטור ממ"ע, א"א לומר שמי שאין לו קרקע פטור מפסח, דא"כ לא הי' צריך פסח להיות דוחה שבת, כיון שבידו להפקיר נכסיו, ומדפסח דוחה שבת (כי בזה אין חולק) הנה ש"מ שגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, ולעניננו יצמח דאם מותר לגרום פטור ממ"ע, אשר אז ע"כ גם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, א"כ פסח מדבר הי' מצד הדין, שפיר יש להוכיח מפסח מדבר שפסח דוחה שבת וא"צ לבוא לגז"ש דמועדו, אבל אם נאמר שאסור לגרום פטור ממ"ע, שאז מי שאין לו קרקע פטור מפסח, א"כ מפסח מדבר אין ראי' שפסח דוחה שבת, דפסח מדבר הי' הוראת שעה ונעשה עפ"י הדיבור, כיון שמצד הדין הי' פטורים, דלא הי' להם קרקע, ואין לנו לפ"ז ראי' אחרת שפסח דוחה שבת רק מגז"ש דמועדו וכמו שביארנו

ט) ולפ"ז מה נכבדו דברי הגמרא שר' יהודה בן דורתאי שהי' ס"ל דחגיגה דוחה שבת הלך וישב בדרום, היינו שהלך בזה בשטת חכמי דרום, כי טעמו של ר"י בן דורתאי הי', משום שהוקשה חגיגה לפסח. וכמו שפסח דוחה שבת כן גם חגיגה דוחה שבת, ולכאורה יקשה הרי פסח גופי' לא ידענו שדוחה שבת רק מגז"ש דמועדו, ודבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, אמנם הוא תפס שטת חכמי דרום דס"ל שמותר לגרום פטור מחיוב מצוה, וכמו שהוכחנו למעלה, וא"כ צ"ל דמי שאין לו קרקע ג"כ חייב בפסח (דאל"כ יקשה איך פסח דוחה שבת נימא הואיל ואי בעי מפקיר נכסיו), ולפ"ז פסח מדבר הי' מצד הדין, ושפיר יש להוכיח מפסח מדבר שדוחה שבת, ויש לפ"ז הוכחה שפסח דוחה שבת גם בלא הגז"ש דמועדו, וכיון שכן אפשר למילף חגיגה מהקישא דפסח שג"כ דוחה שבת, ולכן באמת הי' ס"ל לר"י בן דורתאי שחגיגה דוחה שבת

י) וכאשר נתחקה על פרט זה, אם מי שאין לו קרקע פטור מפסח, אשר לפי דברינו ממנו יתד ממנו פנה להך דינא, אם חגיגה דוחה שבת כדברינו למעלה, הנה יש שתי ראיות חזקות, המוכיחות שגם מי שאין לו קרקע חייב בפסח, וממילא פסח מדבר הי' מצד הדין, ושוב יש להוכיח ממנו דפסח דוחה שבת גם בלא הגז"ש דמועדו, ולפ"ז מוכח ג"כ