אבני חפץ ס

חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו, תמהני על שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון שהם חכמים גדולים ודרשנין גדולים, ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה דש את השבת, עכ"ל הגמרא שם

ב) והנה מבלי משים יתעוררו בקרבנו שלשה דקדוקים על הסיפור הזה: א) אם ר' יהודה בן דורתאי ובנו רצו לפטור עצמם מחיוב הפסח ע"י הליכה לדרך רחוקה, הלא לא איכפת לן לאיזהו מקום הלכו, דק העיקר הוא שהתרחקו מירושלים כדי לפטור מעשיית הפסח, א"כ מדוע ספרו בגמרא שהלך ר' יהודה בן דורתאי ובנו לדרום דוקא, הלא בעד הענין עצמו, לפטור מחיוב הפסח, אחת היא לנו לאיזהו מקום הלך, ורק שהרחיק מירושלים שלא להיות שם בערב הפסח, ולא יחול עליו חיוב עשיית הפסח. ב) מה זה שאמר שאם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו, ומשמע שרק מפאת שאליהו יהי' השואל השאלה הזאת, לא יהי' להם מה להשיב. אבל אם אחר הי' שואל השאלה הזאת הי' יכולים להשיב, ובאמת אחת היא מי הוא השואל, אם יש תשובה ע"ז, מדוע חגיגה אינה דוחה את השבת, גם לאליהו ישיבו התשובה הזאת, ואם אין תשובה ע"ז גם אם אחר ישאל מה ישיבו. ג) מה זה שהוסיף עוד שתמה על שמעי' ואבטליון שני גדולי הדור, מדוע לא אמרו לישראל שחגיגה דוחה שבת, ומשמע שמשמעי' ואבטליון ביחוד הי' מקום לקוות שיורו לעם הדין הזה שחגיגה דוחה שבת, והמה לא כן עשו, וע"כ הוא מתפלא עליהם, ומהראוי לעמוד על המחקר מדוע הי' להם לשמעי' ואבטליון ביחוד להתענין בדין הזה שחגיגה דוחה שבת עד שתמה עליהם מדוע לא עשו כן

ג) ולמען תרץ הדקדוקים האלה אני משער בנפשי עפ"י מה שחקרתי בספרי ברכת אהרן מאמר רס"ז, במי שמחויב במצות עשה, אם מותר לו, בטרם חל עליו החיוב. לעשות פעולה, כדי שאח"כ בבוא החיוב יפטור מעשיית המצוה, וצדדתי דאין לעשות כן, והבאתי ראי' לזה מדברי הגמרא בסוכה (כ"ה ע"ב), דאמרינן שם, דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ומדייק הגמרא כן מהא דס"ל לר' יצחק, שהטמאים ששאלו על עשיית הפסח בטומאה היו טמאי מת מצוה שחל שביעי שלהן להיות בערב הפסח, ואיך טמאו עצמם שבעה ימים קודם הפסח ולא חשו שע"י טומאה זו יתבטלו מאכילת הפסח, וש"מ דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא עיי"ש, הרי דרק משום שבשעת הטומאה קא עבדי מצוה בזה שטמאו עצמם, כיון שטמאו עצמם למ"מ הי' רשאים לעשות כן, ולהתבטל מעשיית הפסח, דעוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל לולא זאת לא הי' רשאים כן ולטמאות עצמם קודם הפסח, כיון שעי"ז יתבטלו מעשיית הפסח, וש"מ דאסור לעשות מעשה כדי להפקיע עצמו מחיוב מצות עשה שיבוא אח"כ, ולפ"ז הקשיתי על ר' יהודה בן דורתאי שהלך למקום רחוק כדי שיפטור מעשיית הפסח ועי"ז גם מחיוב חגיגה, ואיך עביד הכי, הרי אסור לעשות מעשה כדי להפקיע עצמו מחיוב מ"ע, וכמו שאסור לטמאות עצמו קודם הפסח, כיון שעי"ז ידחה מעשיית הפסח, ורק במקום מצוה מותר לעשות כן ה"ה דאסור לצאת לדרך רחוקה קודם הפסח ולהפקיע עצמו מחיוב עשיית הפסח, וזה קושיא גדולה לפום ריהטא. אמנם בספרי שם הבאתי ראי' גם לאידך גיסא שמותר לעשות פעולה קודם חיוב המצוה כדי להפטר מהמצוה בשעת החיוב, מהא דקאמר ר' הושעי' מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, עיין ברכות (ל"א ע"א) ופסחים (ט' ע"א), ומשמע שמותר לעשות פעולה כדי לגרום פטור מחיוב מצות עשה, עיי"ש בדברינו והארכתי עוד בזה במק"א בחידושי

ד) ונראה להביא ראי' עוד שמותר לגרום פטור ממ"ע מהא דאיתא בחולין (קל"ב ע"ב) אושפיזיכני' דר' טבלא כהן הוה, והוה דחיק לי' מלתא, אתא לקמי' דר' טבלא, אמר לי', זיל אשתתף בהדי טבחי ישראל, דמגו דמפטרא ממתנתא מישתתפי' בהדך, חייבי' ר' נחמן א"ל והא ר' טבלא פטרן, אמר לי' זיל אפיק וכו') אזיל ר' טבלא קמי' דר' נחמן, א"ל מ"ט עביד מר הכי, א"ל דכי אתא ר' אחא בר חנינא מדרומא אמר, ר' יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו, כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב במתנות, וכתבו התוס' שם בד"ה כשהוא, דמה שאמרו שתים ושלשה שבתות פטור מן המתנות, משום דס"ל דמה"ת גם כהן ששוחט למכור לאחרים פטור ממתנות, ורק רבנן הוא דגזרי, כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם למפטר מן המתנות, ועד ג' שבתות, דאיכא למימר דדידי' שחיט לא גזרו רבנן, ואוקמוה על דין תורה, ומכאן ואילך גזרו עיי"ש, וקשה מדוע גזרו לחייב במתנות כהן ששוחט למכור כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם כדי למפטר מן המתנות, הרי אסור לעשות כן. דאסור לעשות מעשה כדי לגרום פטור ממ"ע, וא"כ אסור לישראל לעשות כן להשתתף עם כהן כדי להפקיע עצמו מחיוב מתנות, וע"כ דס"ל לזקני דרום שמותר לעשות מעשה כדי לגרום אח"כ פטור מחיוב מ"ע, וא"כ מותר לישראל מצד הדין להשתתף עם כהן כדי לפטור מחיוב מתנות, וע"כ גזרו חכמים, שכהן ששוחט למכור יתחייב במתנות, כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם למיפטר מן המתנות. ועד שלשה שבועות לא גזרו

ה) ומעתה מה נכבדו דברי הגמרא שר' יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך ישב לו בדרים, כדי שיהי' בדרך רחוקה ויפטור מחיוב עשיית הפסח, אין הכונה שהלך לדרום ממש, דבאמת לא איכפת לן לאיזהו מקום הלך, ודי לו לדעת שהלך לדרך רחוקה ואחת היא לנו אנה הלך, רק הדברים נאמרו בדרך המליצה, והכונה שתפס והלך בשטת ח חכמי דרום ועשה כפי הוראתם, כי באמת לא הי' רשאי לעשות כן לצאת לדרך רחוקה כדי למיפטר נפשי' מפסח, דאסור לעשות מעשה כדי לגרוס פטור ממ"ע, אמנם הוא הלך בדעת חכמי דרום, דס"ל דמותר לגרום פטור ממ"ע, וכמו שהוכחנו למעלת שכן הוא שטת תכמי דרום, ולכן כדי לאפוקי נפשי' מחיוב חגיגה בשבת, הלך בדרך רחוקה שיפטור מפסח, וממילא יפטור ג"כ מחגיגה

ו) עוד נראה לומר בהבנת דברי הגמרא שהבאתי שר' יהודה בן דורתאי הלך וישב לו בדרום בדרך שכתבנו רק בסגנון אחר, דבגמרא להלן אמרו מ"ט דבן דורתאי (דס"ל דחגיגה דוחה שבת), דכתיב (דברים ט"ז), וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא פסת אין בא אלא מן הכבשים או מן העזים