אבני חפץ נט

דברור לנו שהבעל לא יעכב הקידושין בשביל דבר שיארע אחר מיתתו כי אינו חושש במה שיארע אחריו, משא"כ באשה שנעשה בעלה בעל מום ל"ש לומר דתיפוק בלא גט, דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה כיון שתלוי ג"כ בדעת המקדש עיי"ש. ולפ"ז גם בנידון שלפנינו ל"ש לומר אדעתא דהכי לא קדשה עצמה. אכן כבר כתבו גדולי המורים דרק באומדנא קטנה אמרינן דבדבר התלוי בדעת שנים לא אזלינן בתרה, אבל באומדנא גדולה גם בדבר התלוי בדעת שנים אזלינן בתרה, עיין בתשו' ח"ץ סי' מ' ובנובי"ק חיו"ד סי' ס"ט והאריך בזה גם בתשו' דמ"ץ חא"ח סי' י"ד, ואין לך אומדנא גדולה מאומדנא שלפנינו. בר מן דין י"ל דהתוס' לא כתבו דבדבר התלוי בדעת שנים לא אזלינן בתר אומדנא לבטל הענין, רק היכי שהדבר שאנו באים לבטל המעשה מחמתו נולד אח"כ ולא הי' בשעת המעשה, כדוגמא שתפסו התוס' דלא פריך מאשה שנעשה בעלה בע"מ, תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, ומשמע שנעשה אח"כ בע"מ והמום נולד אח"כ ולא הי' בשעת הקידושין, וע"ז כתבו התוס' דבדבר התלוי בדעת שנים ל"א אדעתא דהכי לא עביד, אבל אם הי' הדבר הזה בשעת מעשה ואחד לא ידע, אולי גם בתלוי בדעת שניהם אמרינן בכה"ג אדעתא דהכי לא עביד. אולם בסברא זו יש לעיין עוד ואין הפנאי גורם להאריך בזה כעת

ט) ומצאתי בשואל ומשיב מהדו"ג ח"א סי' ס"א שנשאל בענין כשאלתנו, שאחד ישב בבית הסוהר ואמר שקידש נערה אחת שבאה אליו שמה בפני עדים, וצדד ג"כ דאין בקידושין ממש, דכיון שנכתב למלכות י"ל דאדעתא דהכי לא נתקדשה, וטעמא דטב למיתב טן דו שאמרו בגמרא ל"ש הכי עיי"ש, ודברים הללו מתאימים לעניננו. ועיין בשו"ת מהר"י הכהן מהדו"ת אהע"ז סי' י"ג שהביא מעשה שדומה כמעט בכל פרטיו להענין שלפנינו, בנוכל אחד שנסע מעיר לעיר לרמות את הנשים ולקדשן, וקידש גם אשה אחת שנפלה ברשתו ולא רצה לגרשה בשום אופן, וצידד שם לבטל הקידושין מטעם הנ"ל דאדעתא דהכי לא נתקדשה, והאריך בזה בדברי טעם, וגם הביא דברי הב"ש בסי' כ"ח דבקידשה בגזל והיא לא ידעה יכולה לומר שאין רצונה ולא הי' בדעתה להתקדש בגזל, ועיי"ש שסיים שחובה עלינו לעשות כל הצטדקאות ולבקש היתרים מתחת מעבי האדמה וממעל לרקיע אשר יהי' להם יסוד ושורש בתורתנו הקדושה למען יקרא דרור להאשה האומללה וכו'. ובענין שלפנינו גם מבלעדי הטעם הזה דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה (אשר באמת אלו הי' אך הוא לבדו, קשה הי' לסמוך עליו, וכ"כ מו"ז מאוה"ג זצלה"ה בבית יצחק חאה"ע ח"ר סי' ק"ו, דבקידושין לא אזלינן בתר אומדנא וכמ"ש בתשו' גאוני בתראי סי' נ"ב בשם הסמ"ע דבגיטין לא אזלינן בתר אומדנא וה"ה בקידושין עיי"ש), יש טעמים אחרים שאין בקידושין הללו שום ממש, וכמו שביארתי למעלה, דהגדת שני העדים אינה מועלת כיון שלא שמעו כלום בשעת הנתינה, והגדת הדיין שסדר הקידושין עפ"י נימוסי המדינה ג"כ אינה מועלת, מלבד דל"ה רק ע"א בהכחשה, הנה לא שמע רק תיבות הרי את, ובע"א אם לא שמע תיבת לי בודאי אין לחוש לקידושין וכמ"ש למעלה בשם הרשד"ם בתשובה, ומכש"כ אם לא שמע ג"כ תיבת מקודשת, וכמו שהבאתי למעלה לכן אחרי שכתב מעכת"ה שכבר הסכימו רבנים מובהקים וגדולים להתיר בלא גט. גם אנכי דרינא בהדיהו ומטינא שיבא מכשורא, למען לא תהיינה בנות ישראל כהפקר בידי אלה הפושעים, אשר גיהנם כלה והם אינם כלים. וה' יבער הקוצים מקרב עמו ושלום על ישראל. מובן מעצמו כי הדברים האלה לא נאמרו רק לאחר שכבר נתבטלו הקידושין הנימוסים מצד הממשלה כמ"ש כת"ה, ואין חשש רק בנוגע לצד האיסור של הקידושין. כמו כן רק אם לאחר הנשואין הנימוסיים לא התנהגו כמנהג אישות, רק הכל הי' נעשה לפנים כלפי נימוסי המדינה וכאמור

י) וראיתי לכת"ה בראשית דבריו שהעיר עוד בדבר מה שנגבה העדות מהעדים שלא בפני המקדש. ובזה יפה כתב דכיון דבדיעבד מהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד, כדאיתא בחו"מ סי' כ"ח ברמ"א, שעת הדחק כדיעבד דמי. ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ק"י שכתב דשעת הדחק עוד עדיף מדיעבד, ומ"ש הפוסקים. שעת הדחק כדיעבד דמי, לאו למימרא דהוה גרוע מדיעבד, כאשר כן מורה כ"ף ההשואה שאינה השואה גמורה [וכ"כ בתשו' ח"ץ סי' ע"ז דכ"ף הדמיון ל"ה השואה גמורה], אלא אדרבה שעת הדחק עדיף מדיעבד עיי"ש, בשגם שלענין עדות קידושין י"א דגם לכתחלה מקבלין שלא בפני בע"ד דכ"ע בעל דבר נינהו, ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"ח מ"ש בזה. ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קל"ה שהביא בשם שו"ת פני יצחק הספרדי שכתב בשם מהר"י באסן סי' ק"ב וכמה גדולים, דלבטל הקידושין מהני שלא בפני המקדש דדמי לפיטור דמקבלין שלא בפני בע"ד עיי"ש

סימן לא

דרוש אשר דרשתי בפ"ק רישא בבהכ"נ הישן בשבת פ' ויקרא שלפני שבת הגדול שחל בערב פסח שנת תר"ץ לפרט

א) מלפנים, בהיותנו יושבים על אדמתנו, אדמת הקודש, ובית תפארתנו בנוי לתלפיות, כהנים הי' בעבודתם ולוים בדוכנם, וישראל במעמדם, בהגיע יום י"ד בניסן, מועד הפסח, מלבד הפסח אשר הקריבו אבותינו אז בשיר וקול המון חוגג, הקריבו גם חגיגה, והיא היתה נקראת חגיגת ארבעה עשר, אמנם זה הי' רק כשחל ארבעה עשר בניסן בחול, אבל אם חל בשבת, כמו שחל בשנה הזאת, לא הביאו עם הפסח גם חגיגה, כי רק הפסת לבדו הי' דוחה שבת אבל לא החגיגה, וכן היא במשנה דפסחים (ס"ט ע"ב), אימתי מביאין חגיגה עמו, בזמן שהוא בא בחול וכו'. ובזמן שהוא בא בשבת וכו' אין מביאין עמו חגיגה. ויסופר בגמרא שם (בדף ע' ע"ב) שאחד מהחכמים ר' יהודה בן דורתאי, קרא תגר על הדין הזה (שחגיגה אינה דוחה שבת) וכדי להוציא עצמו מחיוב הבאת חגיגה עם הפסח, פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום (והיינו שהלך למקום רחוק מירושלים כדי שיפטר מחיוב עשיית הפסח כדין מי שהוא בדרך רחוקה שפטור. מעשיית הפסח, וממילא יפטר ג"כ מחיוב הבאת חגיגה שבאה עם הפסח), ואמר: אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא