אבני חפץ נב

להסתייע גם בפרט זה לכאן ולכאן. ועיין פאה סוף פ"א המקדיש ופודה חייב במעשרות, ומשמע ג"כ דאף שנפסק באמצע כח הבעלים, כיון שחזר כחם נחשב כאלו הי' בלי הפסק ברשותם, ומפאת זה נקרא תבואת זרעך להתחייב במעשר, ורק בנתמרת ביד גזבר פטור עיי"ש

ו) אבל יהי' איך שיהי' נלפע"ד לענין שאלתנו, כיון שכל עיקר הדבר שמשלמין שכר קבוע לסרסור בערך דמי המקח ולא לפי טרחתו, הוה אך ממנהגא, דמסתמא כל העושה ע"ד המנהג הוא עושה, בכגון דא דהוה דבר שאינו מצוי (דזה רחוק המציאות שימכור איש ביתו ויחזור ויקנה אותו) ל"ש מנהג, כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ץ ס"ק ג' וסי' רפ"ד ס"ק ב', ועיין ברמ"א חו"מ סי' של"ב סעיף א' ובש"ך שם, וע"כ אין מגיע להסרסור רק כפי טרחתו ועבודתו כאשר ישומו הב"ד הצדק והיושר, וכן צדדתי בספרי ברכת אהרן מאמר ט"ז שהבאתי לענין שכר שדכנות בשידוך שנתבטל וחזר ונתקשר. ויש לדמות זאת למ"ש הר"ן בדרשותיו דרוש ח', שדבר שכבר קבל צורה אף אם תסתלק הצורה ההיא יקבלה שנית בנקל ובמעט פעולה, כמו מים שאם הוחמו פעם אחת או נר ופתילה שהודלקו פעם אחת, נקל לחממם או להדליקם שנית עיי"ש, וה"נ כיון שהבית כבר הי' שייך לזה, נקל להחזירו לבעליו, וע"כ אין הסרסור צריך להטריח כ"כ כמו בקנין חדש, ולכן אין מגיע לו שכרו משלם, כמו שמגיע לשאר סרסור

ז) אמנם יש לצדד שזה דוקא אם חזרו הבעלים וקנו ס סמוך למכירה, אבל אם כבר עברה שנה בנתים י"ל שבמשך הזמן הזה כבר נשתקע שם הבעלים והוה קנין חדש, ויש להביא סמוכין לזה ממ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' נחלות דמי שהעידו עדים שטבע במים שאל"ס ואבד זכרו, היורשין יורדים לנחלה על פיהם, וכתבו האחרונים דאחר יב"ח כבר מקרי אבד זכרו, דכתיב נשכחתי כמת מלב, והמת משתכח לאחר יב"ח, עיין ברכות (נ"ח ע"ב), וכ"כ בתשו' ח"ס אה"ע סי' ס"ה בשם ספר עזרת נשים עיי"ש, וה"נ י"ל דלאחר יב"ח אין זכר עוד לבעלים הראשונים והמה כאיש זר, ואז בודאי הקנין הוה קנין חדש. ועיין עירוכין (ו' ע"ב), עכו"ם שהתנדב מנורה או נר לבהכ"נ, עד שלא נשתקע שם בעלי' אסור לשנותה, משנשתקע שם בעלי' מותר לשנותה, וביאר ברש"י שם שלא נשתקע שם בעלי' שעדיין אומרים זו היא מנורה נדבתו של פלוני עיי"ש, ומשמע ג"כ דלאחר שאבד זכר הבעלים מהדבר נפסק לגמרי היחס שהי' להם אל הדבר, וי"ל כמו שכתבנו, דכיון דלאחר יב"ח נקטינן דאבד כל זכר אין שום עדיפות להבעלים על איש אחר. ועיין כתובות (כ' ע"ב), ישנה שאין אדם זוכרה עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לדברינו. וקצת סמוכין נלפע"ד להביא עוד לדברינו ממ"ש הרמב"ן עה"ת דה"ט דבתי ערי חומה אין נגאלים רק עד שנה, משום שהמה עשוים למעון, ואם לא גאלו הבעלים עד שנה בטח כבר מצאו דירה אחרת ואין בדעתם לגאול עוד, ועיין בספר התורה והמצוה פ' בהר מ"ש בזה, וה"נ י"ל כיון דלא חזרו הבעלים וקנו עד שנה, בטח לא עלתה כבר על דעתם לחזור ולקנות, ואם קנו אח"כ הוה קנין חדש לגמרי, שאינו עומד בשום קישור ויחס עם מה שהי' לפנים, ואז בודאי מגיע להסרסור שכרו משלם. כמו אילו הי' הקונה איש אחר כנלפע"ד

סימן כח

בדבר הד"ת השכיח בין השדכנים והסרסרים, שאחד התחיל לעסוק בשידוך או בסרסרות ולא גמר הענין ובא אחר וגמרו, אם מגזע גם לה להתמתחיל חלק בשכר הסירסרות והשדכנות כפי מנהג המדינה, או דילמא העיקר הוא הגומר, ואך לו לבדו מגיע השכר, אבל זה שהתחיל ולא גמר לאו כלום הוא דעביד, ואם נאמר שגם להמתחיל מגיע חלק בהשכר, איזהו חלק מגיע לו

א) הנה כבר עמדתי על המחקר בזה בספרי ברכת אהרן מחמר ט"ז אות ב' והערתי מאיזהו מקומות, וכעת בבוא הענין הזה שנית לידי אמרתי להעיר עוד בזה מהא דאיתא בב"ב (נ"ג ע"ב), א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות קנה, מאי טעמא, קמא לבני בעלמא הוא דאפיך, וביאר ברשב"ם שם דה"ט משום דהתחלת הבנין אינו עיקר אלא גמרו עיי"ש, ומשמע דהעיקר בכל מעשה הוא הגמר אבל ההתחלה חלה לא נחשבה כלום, וה"נ י"ל דהעיקר בפעולת הסרסרות והשדכנות הוא הגומר, אבל המתחיל לא עביד כלום, ולכן מגיע השכר רק להגמר ולא להמתחיל. אמנם יש להסתייע גם לאידך גיסא מהא דאיתא בשבת (קל"ג ע"ב) מהלקטין את המילה, ואם לא הילקט ענוש כרת, מני א"ר כהנא אומן. מתקיף לה ר"ה אומן לימא להו, אנא עבדי פלגי דמצוה אתון עבדיתו פלגא דמצוה, ועיין ברש"י שם שביאר דהואיל שהתחיל ברשות התחיל וכו' אמאי חייב, נימא להו, לשכו אתם וסיימו המלאכה עיי"ש, ואם נאמר דהתחלת המעשה לא נחשבה כלום, וכל הפעולה תתיחס אך להגומר, וכאשר מפאת זה אמרו דאין המצוה נקראת רק ע"ש מי שגומרה, כדאיתא בסוטה (י"ג ע"ב) וכמו שהבאתי בספרי שם, א"כ זה שהתחיל אך המצוה ולא גמרה לא עביד מצוה כלל ומדוע יפטר, וע"כ שגם להמתחיל יש חלק בעשיית הפעולה ולכן אפי' אם עביד רק פלגא דמצוה עביד ג"כ מצוה ומה"ט פטור, ולפ"ז י"ל דגם להמתחיל אף שלא גמר מגיע חלק בשכר הפעולה. ויש להביא עוד דמיון לזה מדברי הגמרא בגיטין (נ"ו ע"ב) דקאמר ריב"ז לאספסיינוס דאי לאו מלכא את לא מימסרא ירושלים בידך, והעירו בתוס' שם ד"ה אי, דהרי באמת לא נמסרה ירושלים ביד אספסיינוס רק ביד טיטוס, ותירצו דכיון שכבר צר אספסיינוס על ירושלים שלש שנים והוה כפנא, הוה כאלו כבר נמסרה עיי"ש, ומשמע ג"כ דהמעשה יתיחס להמתחיל, ולכן כיון שאספסיינוס הי' המתחיל בכבישת ירושלים. נחשב כאלו נמסרה ירושלים בידו

ב) ויש להעיר עוד דד"ז אי להתחלת המעשה יש ג"כ ערך וחשיבות תליא בפלוגתא של ר"נ ור' ששת בשבת (צ"ד ע"ב), התולש סימני טומאה וכו' אחת משלש ר"נ אומר חייב ר' ששת אומר פטור, ר"נ אמר חייב אהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתי אזלא לה טומאה, ר' ששת אמר פטור, השתא מיהת הא איתא לטומאה עיי"ש, וה"נ י"ל דלר"נ אהני פעולת המתחיל שאם יבא אח"כ מי שיהי' יגמור המעשה, וע"כ יש לו להמתחיל ג"כ זכות בעשיית המעשה, אמנם לר"ש י"ל דהשתא מיהת לא