אבני חפץ נ

אולם אחרי אשר כל עיקר הדבר הוא משום חיוב כיבוד, אם האח הגדול או האחות הגדולה מוחלים על כבודם ואין מקפידים ע"ז שיעשו נשואין להבן הצעיר מהם, בודאי אין שום איסור בדבר, דגם אב שמחל על כבודו כבודו מחול, וכדאיתא בש"ע יו"ד סי' ר"מ סעיף י"ט עיי"ש וז"פ

סימן כו

בדבר אם מותר להמשיך מורה השעות בשבת בעת הילוכו

א) הנה ענין הספק הוא אם חשוב זאת תיקון כלי כיון שלע"ע אינו מתקן כלום, דמורה השעות מתנועע הוא, וכל עיקר התיקון הוא שלא יפסיק ללכת אח"כ כשיגיע זמנו לעמוד. ונראה להעיר בזה מדברי הש"ס בשבת (צ"ד ע"ב), התולש סימני טומאה וכו' אחת משלש ר"נ אומר חייב ר"ש אומר פטור, ר"נ אמר חייב אהני מעשיו, דאי משתקלא חדא אחריתי אזלה לה טומאה, ר"ש אמר פטור השתא מיהא הא איתא לטומאה עיי"ש, וה"נ י"ל דלר"נ חשוב זאת תיקון כלי מה שמושך מורה השעות בעת הילוכו. דאהני מעשיו שכשיגיע הזמן שבו הי' חדל מלהתנועע לא יפסוק עוד, אמנם לר"ש לא חשוב זאת תיקון כלי דהא השתא מתנועע בלא"ה ולא תיקן כלום. והנה אנן נקטינן כר"ש, כדאיתא ברמב"ם פ"י מה' טומאת צרעת ה"א, וא"כ י"ל גם לענין משיכת מורה השעות בעת הילוכו דל"ח תיקון כלי ואין איסור בזה בשבת. ויש להביא דוגמא לזה מדברי התוס' בשבת (ק"ו ע"א) ד"ה חוץ שכתבו, דה"ט דחשוב לר"י מקלקל בצריך לכלבו ואפרו, לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן, דלאחר שנעשית החבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר, אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבמה"ח עיי"ש. ומשמע ג"כ דבגדר תיקון ל"ה רק תיקון הבא בשעת מעשה, שהתועלת הנצמח מהמעשה בא על אחר, משא"כ כשהתיקון בא לאח"ז ל"ה בגדר ת קון. (וזה כמה אשר הרהרתי דסברת התוס' הזאת תליא באמת ג"כ בהך פלוגתא של ר"ש ור"נ שהבאנו, דלר"ש שפיר י"ל כסברת התוס', דכיון דהשתא מיהא לא אהני ל"ח תיקון, אכן לר"נ י"ל דכיון דאהני לאחר זמן ג"כ הוה תיקון)

ב) ויש לחלק דע"כ לא ס"ל לר"ש התם דהשתא מיהת לא אהני, כיון שיש ספק אם גם בעתיד יהי' איזהו תועלת בזה, דמי יודע אם יבוא לידי כך שתשתקל עוד חדא אחריתי, ולכן ס"ל דל"ח זאת אהני מעשיו, משא"כ כאן במורה השעות שבהגיע הזמן הקבוע בודאי יפסוק מלהתנועע, וע"י משיכתו כעת לא יפסוק, בכגון דא אולי גם לר"ש י"ל דחשוב אהני מעשיו. ויש לדמות זאת קצת למ"ש התוס' בחולין (פ"ט ע"א) ד"ה והתניא, שחילקו בין ע"א של עכו"ם לע"א של ישראל, דשל עכו"ם אין ברור שתשרף דהא אית לה תקנתא בביטול, לכן ל"א כתותי מיכתת שיעוריה, משא"כ בע"א של ישראל דבידאי תשרף חשוב מתחלה כשרוף עיי"ש, ועיין במלא הרועים ערך כל העומד שכתב עפ"י דברי התוס', דאפי' רבנן החולקים על ד"ש ולא ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי, מ"מ היכי שבודאי יעשה הדבר בסוף וא"א בשום אופן להמלט מזה הכל מודים דחשבינן לי' כאלו כבר נעשה עיי"ש. וה"נ י"ל כיון דבודאי יפסוק מללכת חשבינן לי' כאלו כבר פסק ושפיר הוה משיכתו תיקון. אמנם בכל אופן י"ל דל"ה רק גרמא, כיון שבמעשה המשיכה גורם רק שלא יפסוק מלהתנועע, וגרמא בשבת שרי כדאיתא בשבת (ק"כ ע"ב), אי הכי הכא נמי כתיב לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' אתי לכבויי עיי"ש, ומשמע דבכ"מ אה"נ דגרמא שרי. ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' נ"ז שהביא בשם ספר זרע אמת, דהיכי דלא עביד מעשה בשעת מלאכה ורק לאח"ז ע"י אותו מעשה גורם שתעשה מלאכה מקרי גרמא ושרי בשבת עיי"ש, וזה מתאים לדברינו

ג) עוד נלפע"ד להעיר בזה מדברי הש"ס בעירובין (ג' ע"א), דסוכה שמקצת הסכך תוך עשרים ומקצתו למעלה מעשרים כשרה, אע"ג דכי שקלינן לי' להאי דלמעלה מעשרים יהי' חמתה מרובה מצלתה, מ"מ השתא מיהא הוה צלתה מרובה מחמתה, ועיין תוס' סוכה (ט' ע"ב) ד"ה הא, וה"נ י"ל אע"ג דכי יפסוק מלהתנועע יהי' תיקון, מ"מ השתא מיהת מתנועע הוא ול"ה תיקון. ויש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא במנחות (מ"ח ע"א) דבשחט ב' כבשים על ד' חלות מושך ב' מהן ומניפן והשאר נאכלות בפדיון, ואמרינן בש"ס שם דפריק להו מגוואי ואין בזה משום חולין בעזרה דחולין ממילא קא הוי עיי"ש, וה"נ מה שהולך אח"כ להלאה ככלות זמן התנועה ממילא הוה ובשעת מעשה לא קעביד איסורא. ויש להביא עוד דמיון נכון לעניננו מדברי הש"ע או"ח סי' ל"ב סעיף כ"ז, דאותיות או תיבות שנסדקו קצת, אם רישומן ניכר כ"כ שתינוק דלא חכים ודלא טיפש יכול לקרותם, מותר להעביר קולמוס עלי' להטיב הכתב ולחדש, ול"ה שלא כסדרן, וכתב במג"א שם ס"ק ל"ט דה"ט, כיון שעכשיו הכתב כשר, ומה שמוסיף עליו אינו מועיל רק שמשמרו שלא יתמחק לכן שרי עיי"ש, וה"נ י"ל כיון שעכשיו מורה השעות מתנועע ורק ע"י המשיכה משמרו שלא יפסוק מלהתנועע ל"ח זאת תיקון ושרי. ועיין בשו"ת פמ"א ח"ב סי' קכ"ב (הובא בשע"ת סי' של"ח) שכ' דשרי להמשיך מורה השעות בשבת כשהוא מתנועע, וכן הביא בהגהות בס' אורחות חיים על האו"ח סי' של"ח בשם הדע"ק שגדולי הדורות הקילו בזה, וצ"ע עוד בזה

סימן כז

בדבר השאלה באחד שמכר ביתו וחזר וקנאו, אם צריך לשלם להסרסור דמי סרסרותו, כפי המנהג שמשלמין להסרסור

א) הנה ענין זה סובב והולך על קוטב החקירה, אם ע"י המכירה פקע שם הבעלים לגמרי ואין להם שום עדיפות על איש אחר, ואז בודאי הוה זה קנין חדש, ומגיע להסרסור שכרו משלם כפי מנהג המקום שמשלמין להסרסור, או דילמא ע"י שחזרו וקנו הבעלים את הדבר נתעורר היחס הראשון שהי' להם אל אותו הדבר, ולא מקרי זה קנין חדש. רק חזרת הדבר למצבו הראשון, ואז י"ל דאין מגיע להסרסור רק שכר טרחתו ולא יותר, כי המנהג לשלם שכר סרסרות במילואו ל"ש רק בקנין חדש ולא בכה"ג. והנה בכיוצא בזה כבר דנתי בספרי ברכת אהרן מאמר