אבני חפץ מח

והמפורשים תמהו עליו בשתים, חדא דבש"ס אמרו טעם הפסול בערלה ותרו"ט לפי שא"ב היתר אכילה, ומדוע שבק הרמב"ם טעם הזה וכתב טעם אחר, דמשום דטעון שריפה לא מקרי פרי, ועוד אם כבר כתב הרמב"ם טעם זה, מדוע הוסיף עוד הטעם דל"ה ראוי לאכילה. ולדברינו למעלה י"ל דלהרמב"ם הי' קשה כקושיתנו, מדוע ל"ה בר היתר אכילה הרי אפשר לאכלו ע"י ביטול ברוב, אם נאמר דאיסור ביטול לכתחלה ל"ה רק מדרבנן, דמחמת איסור דרבנן לא יצא מכלל היתר אכילה, וכן י"ל הואיל ואי בעי מתשיל בשאר ימים שאפשר להפריש ממק"א, ולא ניחא לי' בתירוצנו, דבעינן ראוי לשבעה וליכא, וע"כ הוסיף טעם אחר דלא מקרי פרי דטעון שריפה, ופירוש דברי הרמב"ם הוא לפ"ז כך, ערלה ותרו"ט הם מכלל הדברים הטעונים שריפה, ולפיכך הוא פסול למאמר הש"י פרי הן ביו"ט עצמו, והן בשאר הימים, והוסיף עוד הטעם דל"ה ראוי לאכילה להורות, דביו"ט שיש איסור תורה באכילתו וכאשר ביארנו למעלה, בלא"ה אין יוצאין דל"ה ראוין לאכילה, ואולי י"ל דהרמב"ם כתב דבריו בדרך ממנ"פ, דאם נאמר דל"ב ראוין לשבעה, אשר אז ל"ש למיפסל משום שאין בו היתר אכילה, הנה עכ"ז פסול משום דטעון שריפה ולא מקרי פרי, ואם נאמר דבעינן ראוין לשבעה, הנה בלא"ה אין יוצאין, דאלו אין ראוין לאכילה ביו"ט מחמת איסור תורה, וממילא גם בשאר ימים אין יוצאין דבעינן ראוין לשבעה וליכא, וכמו שביארנו

ט) ובעיקר הספק של הברכי יוסף שהתחלנו לדבר ממנו, נלפע"ד לדמות זאת להא דאיתא בפסחים (פ"ד ע"ב), גידין שסופן להקשות ר"י אמר נמנין עליהן בפסח, ור"ל אמר אין נמנין עליהן בפסח, ר"י אמר בתר השתא אזלינן ור"ל ס"ל בתר בסוף אזלינן עיי"ש, וה"נ י"ל דתליא בזה, דאם נאמר דאזלינן בתר השתא יוצאין באתרוג כזה שסופו להתקטן במשך ימי החג, וכן בלולב שעתיד להתיבש אזלינן בתר השתא והשתא המה כשרים, משא"כ אם נאמר דאזלינן בתר בסוף, אין יוצאין בהם כיון שסופם לפסול. ולפי המבואר בש"ס שם הדר ר"י והודה לר"ל דבתר בסוף אזלינן, וכן נקטינן דגידין שסופן להקשות אין נמנין עליהן בפסח, כדאיתא ברמב"ם פ"י מה' ק"פ ה"י, וא"כ ה"נ באתרוג שסופו להתקטן וכן בלולב שסופו להתיבש אין יוצאין

י) ויש לצדד דה"ט דר"ל דס"ל דאזלינן בתר בסוף, משום דס"ל כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי, וה"נ כיון שהגידין עומדין להתקשות חשבינן כאלו כבר נתקשו. ועיין רש"י מנחות (ק"ב ע"א) ד"ה מעילה שכתב, דקיי"ל כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי (ועיין בבאה"ט אה"ע סי' קכ"ד ס"ק ב' שכ' דהב"ש הביא מדברי רש"י מנחות ק"ב דקיי"ל כר"ש ולא מצא שם כלום, ובאמת איתא כן ברש"י מנחות שם ד"ה מעילה וזה חידוש), ולכן נקטינן דאין יוצאין בגידין שסופן להקשות משום דאזלינן בתר בסוף. אמנם לפ"ז יסתרו דברי הרמב"ם, דהרי הרמב"ם ל"ל כר"ש, כאשר הוכיח בח"מ אה"ט הי' קכ"ד ס"ק א' מדפסק בפ"ד מה' פסולי המוקדשין גבי אשם תלוי, דאם נודע לו שלא חטא אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים, ואילו למאן דס"ל כל העומד לזרוק כזריק דמי, אפי' אם נודע לו כשהדם בכוס נמי יאכל דהוה כזרוק, ואפי"ה פסק בפ"י מה' ק"פ דגידין שסופן להקשות אין נמנין עליהן, אכן הב"ש שם תמה ע"ד הת"מ, וכתב דמדברי הרמב"ם הנ"ל אין ראי', דבהדיא אמרו בש"ס דכריתות כ"ד דבדין הזה דאשם תלוי גם ר"ש מודה דל"א כל העומד לזרוק וכו', כיון דאינו עומד לזריקה עיי"ש, ובלא"ה י"ל לפי המבואר במלא הרועים ערך כל העומד אות ד' דבדבר שבודאי יעשה לבסוף וא"א לחדול מזה בשום אופן גם רבנן מודים דאמרינן כל העומד וכו', וא"כ ה"נ בגידין שסופן להקשות כיון שבודאי יתקשו הכל מודים דאמרינן כל העומד

יא) עוד י"ל לענין הספק שאנו דנין עליו, כיון דהאתרוג עומד להתקטן כתותי מיכתת שיעורי', כמו דאמרינן באתרוג של אשירה דפסול, משום דעומד לשריפה וכתותי מיכתת שיעורי', עיין סוכה (ל"ה ע"א), וה"נ אף שעתה יש לו להאתרוג השיעור, כיון שעתיד להתקטן חשוב כאילו כבר אין לו השיעור, והך מילתא דכתותי מיכתת שיעורי' ס"ל גם לרבנן החולקים על ר"ש ולא ס"ל כל העומד וכו', ומה"ט במידי דבעי שיעורא גם המה מודים דבעומד לשריפה אין יוצאין כמו שביאר הר"ן בגיטין (כ') עיי"ש. ועיין בפר"ח אה"ע סי' קכ"ב שביאר הענין בטו"ט, דרבנן לא ס"ל רק דל"א כל העומד וכו' שיהא נחשב כשרוף ממש, דעפרא לא הוי, אבל בזה מודים לר"ש דכיון שעומד לשריפה אין לו שיעור עיי"ש ואכ"מ להאריך בזה

יב) ויש להביא עוד דוגמא קצת לחקירה שהבאנו, אם יוצאין באתרוג שהוא עתיד להתקטן בתוך ימי החג ולא ישאר ממנו כשיעור, מהא דאיתא במכות (ג' סע"א), אר"י אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו ואע"ג דהשתא לא קרינן בי' לא יגוש, סוף אתי לידי לא יגוש, ולאידך לישנא אמרינן להיפוך דאין שביעית משמטתו דאע"ג דאתי לידי לא יגוש, השתא מיהא לא קרינן בי' לא יגוש עיי"ש. וה"נ י"ל דללישנא קמא אע"ג דהשתא איכא בהאתרוג שיעור שלם, כיון דסוף אתי לידי זה שיבצר מהשיעור, חשבינן לי' כאלו נחסר כבר מהשיעור ואין יוצאין בו, אמנם ללישנא בתרא י"ל דאע"ג דסוף אתי לידי זה שיהי' בציר מהשיעור, אבל השתא מיהו אית בי' כשיעור ויוצאין בו. ועיין בחו"מ סי' ס"ז סעיף י' דנקטינן כלישנא בתרא, וא"כ ה"נ י"ל דיוצאין באתרוג שעתיד להתקטן משיעורו, כיון דהשתא אית בי' כשיעור וי"ל

יג) והנני לבאר עוד במה שהקשיתי למעלה, אמאי אין יוצאין באתרוג של תרו"ט משום שאין בו היתר אכילה, והרי יש בו היתר אכילה ע"י ביטול ברוב, לשטת האומרים דאין מבטלין איסור לכתחלה ל"ה רק מדרבנן, לפום ריהטא גם על אתרוג של ערלה יש להקשות כן, אמנם בערלה י"ל, כיון שערלה אסורה בהנאה, כדאיתא בקידושין (נ"ו ע"ב) לכ"ע אין מבטלין לכתחלה מה"ת, כמו שהעלה בישי"ע או"ח סי' תרע"ז, דבאיסור הנאה הכל מודים דאין מבטלין לכתחלה מה"ת, דהביטול גופי' חשוב כהנאה עיי"ש, הן אמת שלדעתי יש לפקפק בסברת הישי"ע (ועיין בחות דעת יו"ד סי' צ"ט) דמה בכך שהביטול חשוב כהנאה, אבל הרי ההנאה הוה שלא כדרך הנאתן, ושלכ"ה ליכא איסורא, וכאשר האריך בזה המל"מ בפ"ה מה' יסוה"ת, ודכירנא כי ראיתי בשו"ת רמ"ץ להגאון האבדפ"ק סאמבור זצלה"ה שדן בזה אי ביטול ברוב חשוב כהנאה שלכ"ה וצ"ע בזה: