אבני חפץ מו

שכבר זכה בו, משא"כ בנידון שלפנינו מה שנתבטל המקח ל"ה ברצון הטוב ורק מחמת אונס והכרח, כיון שהמצרן זכה בד"ת, הנה י"ל בזה אונס רחמנא פטרי' ויש לדמות זאת למ"ש התוס' בשבת (ד' ע"א) ד"ה קודם דאם מניח מלרדות מחמת שחכמים אסרו לו פטור מחיוב סקילה, כיון דהוה אנוס מחמת תקנת חכמים, וכיוצא בזה כתב הכ"מ בפ"ג מה' חמץ ומצה דכיון דחז"ל צוהו שלא לבער ביו"ט חשוב אונס ואינו עובר בב"י עיי"ש, וה"נ כיון שהד"ת הכריע שיש לבטל המקח מחמת טענת המצרן הוה אנוס מחמת תקנת בר מיצרא ופטור מלשלם להסרסור שכר סרסרות, וכיון שהלוקח פטור גם המוכר פטור, דהמצרן קנה אפילו בעל כרחו של המוכר כמבואר בחו"מ סי' קע"ה סעיף א' ברמ"א, וא"כ גם המוכר הוה אנוס ופטור מלשלם, לכן נלפע"ד דאין להסרסור שום טו"מ בזה לא לגבי הלוקח ולא לגבי המוכר. וכמו שביארתי

, סימן כג

הובאה לפני שאלה מאחת הערים הסמוכות לפ"ק רישא גרגרת של כבש שהי' משונה משאר גרגרת, כי בכל גרגרת קצות הטבעות קרובים זל"ז ומחוברים ע"י חוט דק ההולך לאורך כל הגרגרת ומקשר קצות הטבעות, ובגרגרת הזה הי' הקצוות של הטבעות רחוקים זה מזה וקרום רחב ביניהם לכל אורך הגרגרת וזולת זה היו הטבעות וגם הקרום עצמו שביניהם בריאים ולא נראה בהם שום ריעותא

והנה דברתי בזה עם השובי"ם המומחים דפ"ק רישא ואמרו לי, שכן יקרה פעמים רבות אצל עגלים, וגם אצל בהמות, שקצות הטבעות בהגרגרת יתפרדו וביניהם מתהוה קרום, ולפעמים יתפרדו הרבה ואז הקרום שביניהם הוא רחב הרבה, ולפעמים אך מעט ואז גם הקרום אינו רחב כ"כ, וביחוד לפי דברי השובי"ם שכיח זה אצל כבשים, אבל לית דחש לזה, והובאו לפני טבעות מגרגרת של כמה עגלים ובהמות וגם מכבשים וראיתי שכן הוא. ונראה שיש לדמות זאת להא דאיתא ברמ"א יו"ד חוף סי' ל"ד דבקנה הלב רגילין להיות בו נקבים קטנים דקים והני רביתייהו ולא מקרי נקבים וכשר, וה"נ י"ל דל"ה ריעותא כיון דהני רביתייהו. וגם יש לדמות זאת למ"ש בתשו' שב יעקב חיו"ד סי' כ"ד בדבר אווזות זכרים שנמצא לפעמים שהקנה שלהם נתפרד לב' חלקים סמוך לגוף למטה לכל צד הריאה ויש כמין כפתור בסוף הקנה במקום שמתפצל, וזה כשר דהני רביתייהו עיי"ש. ועיין בשו"ת צ"צ סי' ע"א לענין האווזות שקצת נוצות שעל קודקדן בולטות יותר מנוצות שבצדיהן והרבה מהם נמצא שגלגלתן נקובה עד הקרומים, וצדד ג"כ להכשיר, משום דהני רביתייהו. כיון דהרבה הם כך, ואם אמנם כי התב"ש בחידושיו לסי' ל' דחה דבריו וכתב שחלילה לסמוך ע"ז להקל, הנה זה מפאת שחולק עליו גם במציאות, שאין רוב האוזות כן, ואפילו אותן הזקופין אין רובן כן בבירור, כי יש הרבה שזקופים כרבלתן ואין בהם נקב וכמו שהאריך בתב"ש שם, משא"כ בענין שלפנינו לפי דברי השובי"ם הוא דבר הרגיל והשכיח שצדדי הטבעות מתרחקים פעם פחות פעם יותר, ובערך זה גם הקרום שבין הצדדים מתפשט ואין חושש לזה, וכן ראיתי גם אנכי בטבעות מגרגרות שונים שהובאו לפני. ובהיות שלא מצאתי הדבר מבואר בספרי הפוסקים רשמתיו למזכרת

סימן כד

בדבר מה שנסתפק בס' ברכי יוסף הובא בשערי תשובה סי' תרמ"ט ס"ק י', באתרוג שהוא כביצה מצומצם ובמשך ימי החג בודאי יתקטן שיעורו, אח יוצאין בו עכ"פ בימים שיש בו השיעור בשלימות, וכיוצא בזה ראיתי ג"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ה' סי' נ"ג שנסתפק, בלולב היבש דקיי"ל דפסול, איך יהי' הדין בלולב שאינו יבש כעת, רק סופו להתיבש. בתוך ימי החג, אם יוצאין בו כל עוד שלא נתיבש

א) הנה ענין הספק הוא, אם גם בד' מינים בעינן שיהי' ראוין לכל שבעת ימי החג כמו בסוכה דבעינן שתהא ראוי' לשבעה, עיין סוכה (כ"ז ע"ב), ולפ"ז כמו בסוכה קיי"ל דאין מסככין אותה בסכך שעתיד להתיבש תוך ז', כדאיתא בש"ע סי' תרכ"ט סעיף י"ב ברמ"א, ה"ה גם בד' מינים אין יוצאין אם אינן ראוין לשבעה, או דילמא בד' מינים לא איכפת לן אם ראוין לשבעה או לא. ולפענ"ד ממקומו הוא מוכרח דל"ב בד' מינים ראוין לשבעה, דהרי מצאנו כמה דברים שאין יוצאין בהם ביו"ט ראשון, וביו"ט שני יוצאין כמו שאול, חסר ושל עכו"ם וכדומה, עיין בש"ע סי' תרמ"ט שם, ואם נאמר דבעינן ראוין לשבעה איך יוצאין ביו"ט שני בדבר שלא הי' יוצאין בו ביו"ט ראשון, הרי ל"ה ראוי לשבעה, וע"כ דבד' מינים ל"ב ראוין לשבעה

ב) ולכאורה הי' נ"ל להביא ראי' לאידך גיסא ש דגם בד' מינים בעינן ראוין לשבעה, מהא דאיתא בסוכה (ל"ד ע"ב) במשנה דאתרוג של תרומה טמאה פסול, ומפרש בגמ' הטעם לפי שאין בו היתר אכילה, ויש להקשות לפי מה דמוכח מדברי התוס' פסחים (ל"ח ע"א) ד"ה אבל, דהיכי דאינו אסור באכילה רק דרבנן קרינן בי' היתר אכילה, עיי"ש שכ' דאם מחיצה לקלוט מדרבנן, חשוב מעשר שני נאכל בכל מושבות, כיון דמדאורייתא מותר להוציאו חוץ מירושלים, ורק מדרבנן אסור, וע"כ דגם באתרוג ל"ח אין בו היתר אכילה, רק אם מה"ת אסור באכילה, אבל לא כשאינו אסור רק מדרבנן. (ויש להסביר הדבר ביותר לפ"מ שחידש מו"ז מאוה"ג זצלה"ה, דאתרוג אינו נפסל באיסור אכילה רק כשהאיסור הוא איסור חפצא, אבל לא כשהאיסור הוא רק איסור גברא, עיין בתשו' ב"י חא"ח סי' ק"ד אות ג', א"כ איסור דרבנן דל"ה רק איסור גברא כידוע, דכל איסורי דרבנן ל"ה רק אגברא אינו פוסל). וא"כ לשטת האומרים דאין מבטלין איסור לכתחלה ל"ה רק מדרבנן, אבל מדאורייתא מבטלין, עיין בש"ך יו"ד סי' צ"ט ס"ק ז', הרי מדאורייתא יש היתר אכילה לאתרוג של תרו"ט ע"י ביטול ברוב היתר, ורק מדרבנן אסור לעשות כן, ובגלל איסור דרבנן לא יצא מגדר היתר אכילה, אמנם אם נאמר דבעינן בד' מינים ראוין לשבעה ניחא, לפי המבואר במג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד, דבשבת ויו"ט אסור לבטל איסור דאין לך תיקון גדול מזה, א"כ ביו"ט ליכא היתר אכילה לאתרוג של תרו"ט, דביו"ט אסור לבטלו, ואף דגם האיסור הזה שאין מבטלין ביו"ט ל"ה רק מדרבנן, מ"מ כיון דבלא"ה יש איסור דרבנן בביטול