אבני חפץ מד

כשיעור אונאה הוה בכלל אונאה, הוא ענין חדש, וממנו מקור נפתח להלכה ולמעשה בזה, דאם שני שותפים נתאנו אף שלאחד מהם אין כשיעור אונאה, כיון שלהשני יש אונאה (דזה אי אפשר שלשניהם לא יהי' כשיעור אונאה דממנ"פ לאחד יש כשיעור אונאה, אם האונאה בכלל הוה שתות), צריך המאנה להחזיר גם לזה שאין לו כשיעור אונאה. ומדי התבונני בזה עלה בלבי להביא דמיון לזה מדברי המהרי"ט בתשובה חחו"מ סי' ק"ה שכתב, דהא דנקטינן דאין משביעין שבועת השותפין, רק אם החשד הוא על שתי מעין וכן פסקינן בחו"מ סי' צ"ג, דאם יש שותפין הרבה שתובעין, ל"ב שתי מעה לכל אחד מהשותפים התובעים, רק סגי אם כולם ביחד תובעין שתי מעה, וה"נ אף שלאחד מהשותפין ליכא כשיעור אונאה, כיון שלכולם ביחד הוה כשיעור אונאה צריך המאנה להחזיר, ועיין בברכי יוסף חחו"מ סי' ז' שנסתייע מזה לענין הא דנקטינן שם, דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ, אם שני שותפים תבעו לאחד פרוטה נזקקין, אף שלכל אחד מהם אין התביעה עולה פרוטה, כיון שביחד יש להם תביעה על פרוטה ב"ד נזקקין עיי"ש, וה"נ לענין אונאה י"ל כן. ואף שבשער המשפט סי' צ"ג חולק ע"ד המהרי"ט שהבאתי, וס"ל דבעינן שתי מעה לכל אחד מהשותפים, וזה משום דהא דבעינן כפירת שתי כסף ילפינן בר"פ שבועת הדיינים, שזה משום דהכפירה צריכה להיות בדבר חשוב ופחות משני כסף ל"ה דבר חשוב, ולכן בעינן דוקא שיהי' לכל אחד מהשותפים ב' כסף ולא סגי שיהי' לשניהם ביחד עיי"ש, מ"מ בענין שלפנינו נראה דלכ"ע אפי' אם לאחד מהשותפים ליכא כשיעור אונאה הוה בכלל אונאה, דשם ליכא לשום אחד מהשותפים ב' כסף ורק לשניהם ביחד יש, משא"כ באונאה הרי לשותף אחד יש כשיעור אונאה ועוד יותר, אז כיון שחייב המאנה להחזיר לזה השותף האונאה, מחויב להחזיר ג"כ להשותף השני אף שאצלנו ליכא כשיעור אונאה. ויש לדמות זאת קצת להא דאמר אביי בגיטין (מ"ח ע"ב) דאף שבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה, אם נחית אפירי א"צ הרשאה, דמיגו דמשתעי דינא אפירי משתעי ג"כ דינא אגופא, וה"נ מיגו דצריך להחזיר האונאה לזה שיש אצלו כשיעור אונאה צריך להחזיר ג"כ לזה שאין בחלקו כדי אונאה, וגם לעני ביטול המקח י"ל כיון שזה השותף שאין בחלקו כדי אונאה לבטל המקח לא יוכל לבטל המקח גם השני לא יוכל לבטל, וכן גם הסברא נותנת דבמכירת דבר אחד אי אפשר לומר שמקצת המקח יהי' קיים ומקצת זה המקח עצמו יהי' בטל, וכדוגמא שמצאנו בב"ב (קל"ד ע"ב) בתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן עיי"ש

ה) ואני משער קצת דאביי שאמר בגיטין (מ"ח ע"ב) שם, דאף דבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה אם נחית אפירי מיגו דמשתעי אפירי משתעי דינא ג"כ אגופא, קאי בזה בשטתו, שמצאנו לו ענין כיוצא בזה בגיטין (ח' ע"ב) באמר לעבדו כל נכסיו קנויין לך ס"ל לאביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים, וה"נ מתוך שמשתעי דינא אפירי משתעי גם דינא אגופא. ואף דבנימין (ח') שם איתא, דהדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו, כתבו התוס' שם בד"ה הדר, דה"ט משום שיד בעל השטר על התחתונה, אבל מהסברא עצמה י"ל שלא חזר וס"ל כן דמתוך שמהני לזה מהני ג"כ לזה. ובעיקר הדבר י"ל דזה סובב על קוטב החקירה שעוררתי במק"א בהזדמן בנושא אחד צד חיוב וצד שלילה, מי מכריע את מי, אם צד החיוב את צד השלילה או צד השלילה את צד החיוב, או דילמא אין מכריעין זה את זה כלל, והערתי בזה מכמה מקומות שיש פנים לכאן ולכאן, ואכמ"ל בזה

ו) ויש להעיר עוד בהך דינא של האלשיך שהבאנו, שיש לדמותו קצת להא דאיתא בב"מ (צ"ו ע"א), שאל משותפין ונשאל לו אחד מהם מהו כולו בעליו בעינן והא ליכא, או דילמא מההוא פלגא דידי' מיהא מיפטר, שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן מהו כולו שואל בעינן, או דילמא בההוא פלגא דשיילי' מיהת מיפטר, ובגמרא שם לא איפשיטא האיבעיא, וה"נ בדינו של האלשיך יש להסתפק כעין זה אם החיוב הוא להחזיר כל האונאה של החפץ, ואם אין צריך להחזיר כל האונאה, כגון שלשותף אחד אינו עולה כשיעור אונאה אינו מחויב להחזיר גם להשותף שיש לו כשיעור אונאה, או דילמא עכ"פ החלק שיש בו כשיעור אונאה מחויב להחזיר ויש לחלק בין הענינים. ושוב מצאתי ענין דומה לעניננו בתרומת הדשן סי' שי"ח, עיי"ש שדן בראובן ששכר את שמעון שיוליך לו קורות גדולות מן המים לעיר עם סוסו, וכאשר כלה שמעון את פעולתו נודע שנתאנה ביותר משליש משכרו, ותובע אונאתו מראובן, והנה אי בתר שכירות של שמעון עצמו ניזול אין כאן דין אונאה, דפועל הוא ובפועל אין דין אונאה, וכמ"ש הרמב"ם דבפועל הוה כקונה לזמן, ועבדים אין בהם אונאה, אמנם אי בתר שכירות הסוס ניזול יש אונאה דבשכירות בהמה שייך דין אונאה, וכתב בתרומות הדשן שם וז"ל: ונראה דלית לן למימר הואיל ושכירות שמעון עצמו ושכירות הסוס שלו נכללין בסך אחד, נימא מיגו דליכא אונאה גבי דהאיך ל"ל נמי גבי דהאיך או איפכא מיגו דאיכא לגבי דהאיך איכא נמי לגבי דהאיך, וניזול בתר רובא דאיזה צד הוא רוב מן הסך ניזול בתרי' או ניזול בתר חזקת ממון דיד המוציא על התחתונה וכו' עיי"ש. וזה מתאים להענין שלפנינו, כי כמו דל"א מיגו בנוגע להפרטים שבהם היתה האונאה וכל אחד נידון לבדו, כן ל"א ג"כ מיגו בנוגע להאנשים שאצלם היתה האונאה, ולפ"ז בשותפים אם יהי' לאחד דין אונאה ולהשני אין לו כדי אונאה, לזה שיש לו כדי אונאה יהי' החיוב להחזיר האונאה, ולזה שאין לו כדי אונאה אין להחזיר, וכמו שפסק התרומת הדשן שם לענין שאלתו, דאמדינן כמה מהשכר שקיבל שמעון עולה עבור טרחתו וכמה עבור הסוס, ואם בהעולה על הסוס יש כדי אונאה מחויב להחזיר האונאה, אבל רק האונאה של הסוס, אמנם אם היתה האונאה בנוגע לשכרו של שמעון אינו מחויב להחזיר דבשמעון ליכא אונאה כיון דהוה פועל, וה"נ בשותפים יהי' הדין כן, וזה יהי' להיפוך מדעת האלשיך שהבאתי. ויש להרחיב עוד הדיבור ואסתגר בזה

סימן כב

ראובן הי' סרסור אצל שמעון שיקנה בית מלוי, ונגמר המקח בפיסוק דמים ובנתינת עירבון אבל בטרם שנכתב השטר, בא המצרן ותבע את שמעון לד"ת, וזכה בדין ששמעון מחויב לקבל בחזרה העירבון שנתן, והבית יתקיים ביד המצרן, ותובע הסרסור שכר סרסרותו כפי הנהוג לשלם שכר סרסרות, הן