אבני חפץ מא

שום קפידא אף שאין היכר בהעמודים שנעשו לצורת הפתח, וגם לא נעשו לכתחלה לצוה"פ רק לדבר אחר, משום דבצוה"פ אין לחוש לזה וכמו שכתבתי

ג) וראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' פ"ח, שהביא בשם ספר יד דוד עירובין (ט"ו) שצידד דאף אם נימא דצוה"פ הוה מחיצה גמורה, ולא בעי היכר וכשר גם בנעשה מאליו כמו לחי, מ"מ זה דוקא כשנעשתה צוה"פ סתמא, אבל אם נעשתה לסיבה אחרת כמו קורה שנתנה לחזק הכתלים מיגרע גרע ול"ה מחיצה עיי"ש. ובהשקפה הראשונה אמרתי להביא קצת דמיון לזה מדברי הגמרא סוטה (כ' ע"ב), דאפי' מאן דס"ל דמגילת סוטה שנכתבה לשם סוטה אחת אינה כשרה לשתיית סוטה אחרת, מודה דמגילת סוטה מס"ת כשרה, דתורה סתמא כתיבה משא"כ בשתי סוטות כיון דאינתיק לשם רחל לא הדרא מינתקא לשם לאה עיי"ש, וה"נ י"ל דצוה"פ סתמא מהני, אבל אם נעשתה לשם סיבה אחרת ל"מ, דכיון דאינתיק צוה"פ לשם סיבה אחרת לא הדרא מינתקא לשם עירוב. אמנם בעיקר הדבר הנה מצאנו דהיכי דסתמא כשר מהני ג"כ. אם נעשה לשם דבר אחר, עיין זבחים (ג' ע"א) דמה"ט חטאת ששחטה לשם חולין כשירה וגט שנכתב שלא לשם אשה פסול ואפי' לשם עובדי כוכבים נמי פסול, דשאני גט דל עובדת כוכבים מיני' הוה לי' סתמא וסתמא פסול, קדשים דל חולין מנייהו הו"ל סתמא וסתמא כשרים עיי"ש, וה"נ כיון דבמחיצה סתמא כשרה גם בנעשתה לשם דבר אחר כשירה

ד) ולכאורה יש להביא סמוכין לסברת היד דוד שהבאתי דאף דסתמא מהני בצוה"פ אם נעשתה לשם דבר אחר מיגרע גרע, מדברי התוס' בברכות (י"ב ע"א) ד"ה לא שכתבו, דאף דמצות אין צריכות כונה, אם נתכוין לדבר אחר, כגון נתכוין לברך על היין ונמצא שכר. לא מהני ועיין א"ש שם שביאר דטפי עדיף בלא כונה כלל ממה שעוקר הכונה לברכה אחרת, וה"נ י"ל דטפי עדיף סתמא בצוה"פ ובמחיצה מנעשה לשם דבר אחר, ואף דסתמא מהני, אם נעשה לשם דבר אחר ל"מ. אכן יש לחלק בין הנושאים. דבאמת יש להבין סברת התוס' מדוע בלא כונה כלל מהני ובמכוין לדבר אחר ל"מ, אם לא בעינן כונה מה איכפת לן אם מכוין לדבר אחר, ונראה בהבנת דברי התוס' דהנה בטעם הדבר מדוע מצות א"צ כונה י"ל משתי פנים, או משום דסתם עשיית המצוה גם בלא כונה הוה כאלו התכוין לשם מצוה, וכמו שמצאנו בקדשים דסתמן לשמן עומדין כדאיתא בריש פ"ק דזבחים, וה"נ סתמא דמצוה לשם מצוה קאי, וע"כ ל"ב כונה מיוחדת, או י"ל כיון דהוה ראוי לכונה אין הכונה מעכבת, וכמו דס"ל לר"ז במנחות (ק"ו ע"ב) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכדוגמא שכתבו התוס' ביבמות (ל"א ע"ב) ד"ה דחזו בשם ר"ת דמה"ט שולחין העדים עדותן בכתב ידם לב"ד, ולא קרינן בי' מפיהם ולא מפי כתבם, כמו דאמרינן גבי אלם שאינו יכול להעיד מתוך הכתב, משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם, דשאני אלם שאינו יכול להעיד בע"פ האמירה מעכבת, משא"כ בעדים שיכולין להעיד בע"פ אין האמירה מעכבת, וכמו שמצאנו דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת עיי"ש. וא"כ זה ניחא כשאינו מכוין כלל, אבל אם מכוין למצוה אחרת ל"ש לומר דסתמא לשם מצוה קאי דהרי חזינן דמכוין למצוה אחרת ולא לאותה מצוה. ויש לדמות זאת להא דאיתא בב"מ (י' ע"ב) כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בארבע אמות לא ניחא לי' דליקני, וה"נ כיון דמכוין למצוה זו ולמצוה אחרת אינו מכוין גלי דעתי' דרק לאותה מצוה הוא מכוין ולא למצוה אחרת, ול"ש לומר דסתמא לשם מצוה קאי, וכמו כן ל"ש לומר דהוה ראוי לכונה, דכיון דמכוין למצוה זו ל"ה ראוי לכונה למצוה אחרת, ויש להסתייע כן מדברי התוס' במ"ק (ח' ע"ב) ד"ה לפי שכתבו, דה"ט דאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה, ומשמע מדבריהם דבעשיית שתי מצות ביחד אי אפשר לכוין יפה, דאין לכוין שתי כונות ביחד, וממילא אם מכוין למצוה אחת ל"ה ראוי לכונה למצוה אחרת, וכיון דל"ה ראוי לכונה שוב הכונה מעכבת, ולכן עדיף טפי בלא כונה כלל ממה שעוקר הכונה לדבר אחר. ולפ"ז י"ל דזה דוקא באדם אחד, משא"כ בשני אנשים כדוגמת הענין שלפנינו, שאנחנו שסומכים על עמוד מאור העלעקטרי לצורת הפתח אין לנו שייכות עם אלה שעשו העמודים האלה, מה איכפת לנו בכונתם של אלו שדעתם היתה לצורך דבר אחר, אבל אנחנו אין לנו שום כונה אחרת בזה והוה איפוא לגבי דידן כסתם מחיצה או כסתם צוה"פ, וכיון דבסתמא מהני גם בכה"ג יש לסמוך

ה) ברם בעיקר הדבר שכתבנו דאף אם נאמר מצות א"צ כונה מ"מ ראוי לכונה בעינן, ומה"ט היכי דל"ה ראוי לכונה כגון במכוין למצוה אחרת הכונה מעכבת (ועיין למעלה סי' ט"ו אות ו' מ"ש בזה), יש להעיר מדברי הגמ' בעירובין (צ"ו ע"ב) דס"ל לת"ק דהמוציא תפלין מכניסן זוג זוג משום דס"ל מצאצ"כ, ולכן אם יכניס שתים יעבור בבל תוסיף אף אם לא יכוין למצוה, וקשה הרי שם ג"כ ל"ה ראוי לכונה מחמת איסור בל תוסיף, וכיון דל"ה ראוי לכונה ממילא הכונה מעכבת, ולפ"ז אם לא יכוין לא יקיים המצוה, וא"כ הו"ל למימר שיכניס שתים, ולא יעבור כיון שאינו מכוין. ואולי י"ל דמחמת איסור בל תוסיף ל"ה אינו ראוי לכונה, וכמ"ש הב"ח באו"ח סי' ל"ב הובא בטו"ז שם ס"ק י"ח לענין אם נמצא דיבוק אותיות בס"ת, שדעת הב"י דאין להוציא ספר אחר דכיון שיכול לגרור הדיבוק אפי' אינו גורר כשר כדר"ז דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכתב ע"ז הב"ח דאפי' אם נמצא בשבת א"צ להוציא אחר, כיון שמעיקר הדין יש תקנה לס"ת, רק דאיסור שבת רביע עליו עיי"ש, וה"נ מעיקר הדין יכול לכוין רק שאיסור בל תוסיף רביע עליו, והוה ראוי לכונה וממילא אין הכונה מעכבת, ולכן ס"ל לת"ק שלא יכניס שתים, דאף אם לא יכוין ג"כ יעבור בב"ח, ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש התוס' בשבת (קכ"ז ע"ב) ד"ה כיון דהיכי דהדבר בעצם הוה ראוי ורק איסורא הוא דרביע עליו, כגון תרומה לזר שפיר מקרי ראוי, דלא מקרי אינו ראוי, רק היכי שהדבר בעצם אינו ראוי מחמת גריעותא דידי', כגון בגדי עניים לעשירים עיי"ש, וה"נ לא מקרי אינו ראוי לכונה מחמת איסור בל תוסיף וכמו שכתבתי

ו) ובמקום אחר צדדתי שעל קוטב חקירה זו, אם מחמת איסור מקרי אינו ראוי, תתהפך פלוגתת אביי ורבא בגיטין (פ"ד ע"א), לענין אם אמר הבעל הר"ז גיטך ע"מ שתאכל בשר חזיר, דאביי ס"ל דלא אפשר לקיים תנאה, ורבא ס"ל דאפשר לקיים תנאה דאכלה ולקיא, ועיין ברש"י שם שביאר דסברת רבא דלעבור על דברי תורה אפשר לקיים התנאי באיסור וחלקה על שעברה עיי"ש, והיינו דאביי יסבור