אבני חפץ לז

התוס' רי"ד תשען ע"ז שאנו רואים שהב"ד קאי במקום האב, וכן שהוא בעצמו מחויב למול את עצמו, ש"מ דהמצוה המוטלת על האב ענינה רק ההתעסקות וההשתדלות ולא המילה בעצמה, וכאשר ביארנו, ולכן לא הקשה תיכף איהי מנ"ל דלא, דמהיכי תיתי לן שאשה תתחייב, כיון שלא תוכל בעצמה למול, ואין לומר דסד"א שתהי' מחויבת להדר אחר איש, דמדוע נאמר כן, הרי כ"מ דאיהי לא מצי עבדה שליח לא מצי משוי, אכן אחרי שאמרו דהב"ד קאי במקום האב, וכן שהוא בעצמו מחויב למימהל נפשי', א"כ ש"מ דעיקר המצוה המוטלת על האב היא ההשתדלות וההתעסקות, ודבר זה הלא יוכל להתקיים גם בנשים, א"כ קשה איהי מנ"ל דלא מיחייבא דדילמא גם היא מחויבת להדר אחר איש למול וכדברי התוס' דע"ז שהבאנו, ומשני דכתיב אותו ולא אותה, וש"מ דאשה פטורה אף שיכולה לקיים המצוה. ועיין באור חדש קידושין (כ"ג) שביאר סברת התוס' בע"ז הנ"ל, דה"ט דהו"א שהאשה מחויבת להדר אחר איש למול, אף שבעצמה לא תוכל למול, וממילא ל"מ משוי שליח, דכיון דהב"ד מחויב למולו זה האחר לא יהי' שליח האשה רק שליח של הב"ד עיי"ש, וגם לדבריו י"ל דה"ט שהקדים הפרט הזה שהב"ד מחויב למול קודם שהקשה הקושיא איהי מנ"ל, כיון שכל הקושיא הזאת אין לה מקום זולת בהקדם הפרט הזה וכמו שביארנו. ועיין בש"ך חו"מ סי' שפ"ב שכתב דאם האב מוהל אינו רשאי לכבד לאחר לימול, ואם עושה כן הוא מבטל מ"ע, ובתב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ד חולק עליו, ולסברת התוס' רי"ד שהבאנו נסתרו דברי הש"ך דהמצוה לא היתה כלל על האב שימול בעצמו, רק שישתדל ויתעסק במילת בנו, ועיין בהפלאה קידושין (כ"ט) שהביא סברת התוס' רי"ד הנ"ל גם בשם הרמב"ן והריטב"א ועיי"ש מ"ש בזה

ד) והנה התוס' בקידושין שם תירצו הקושיא הנ"ל למ"ל קרא דאותו ולא אותה ת"ל דהוה מעשהז"ג, דכיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא, והדר הקשו דאכתי מעשהז"ג הוא, דאין מלין אלא ביום, ותירצו דאתיא כמ"ד בפרק הערל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה, והקשה במהרי"ט בחידושיו לקידושין שם דעדיין מעשהז"ג הוא, דאינה נוהגת בשבתות וי"ט

ובישוב קושיא זו נראה, דכמו דלא חשוב מעשהז"ג מחמת דאין מלין אלא ביום, משום דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה, כן לא חשוב ג"כ מעשהז"ג מחמת דאין מלין בשבתות וי"ט משום דמילה בזמנה נוהגת בשבתות וי"ט, והסברא היא דלא תשוב מעשהז"ג רק אם בשום פעם אינה נוהגת באותו זמן, אבל אם אך משכחת לה פעם שתהי' נוהגת באותו זמן ל"ה מעשהז"ג, ולכן ל"ח מעשהז"ג מחמת הלילה כיון דהזמן הזה שייך במילה שלב"ז, וה"ה דל"ח מעשהז"ג מחמת שוי"ט דהזמן הזה שייך במילה בזמנה

ועיין סנהדרין (נ"ט ע"א), כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, והרי מילה שנאמרה לב"נ וכו' ונשנית בסיני וביום השמיני ימול, לישראל נאמרה ולא לב"נ, ההוא למישרי שבת הוא דאתא ביום ואפילו בשבת. ולפ"ז י"ל רעיון נכבד דאברהם אבינו שקיים כל התורה קודם שנימול כמ"ש הרא"ש בפ' לך (ועיין מהרש"א יבמות ק') ובודאי שמר גם שבת כהלכתו, כשנצטוה על המילה, כי מצות מילה לא קיים קודם שנצטוה, ולא נצטוה שדוחה מילה שבת, כי זה לא נאמר עד מ"ת, וכדברי הגמרא שהבאנו אה"נ דלגביה לא דחתה מילה שבת, וא"כ אז היתה מילה מעשהז"ג, דבשום פעם, גם בזמנה לא היתה נוהגת בשבת, ורק לאחר שנתנה תורה ונתחדשה הלכה דמילה בזמנה דוחה שבת, אז חדלה להיות מעשהז"ג, כיון דעתה עכ"פ מילה בזמנה דוחה שבת, וממילא גם לגבי שלא בזמנה ל"ה מעשהז"ג וכמו שביארתי. (ויש להעיר קצת מדברי פרקי דר"א הובא בתוס' ר"ה (י"א ע"א) ד"ה אלא דאברהם מל ביוה"כ ומשמע דמילה דחתה אז יוה"כ וה"ה שבת, אכן כידוע יש בזה מדרשות חלוקים ואכמ"ל)

ה) ובזה יעלה בידינו ענין נאות בישוב מה שיש לדקדק עוד בדברי הגמרא בקידושין שם, דבתר דמשני דה"ט דאיהי לא מיחייבא משום דכתיב אותו ולא אותה, הקשה אשכחן מיד לד ורות מנ"ל, תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות, ויש להבין מה סד"א שלא יהי' נוהג החיוב הזה לדורות ג"כ, מי איכא מידי שקודם מ"ת נתחייב ובתר הכי פטור, ועיין בפנ"י מ"ש בזה

ולדברינו למעלה י"ל, דאין כונת הגמרא להקשות מנ"ל דחיוב האב נוהג לדורות, רק קאי אדם מיך לי', דיליף דהאשה פטורה מדכתיב אותו ולא אותה, וע"ז מקשה אשכחן מיד, היינו דילמא לא מפטרה רק שרה אבל לדורות מנ"ל דהאשה פטורה, והכונה עד"ז, דילמא הא דפטר הקב"ה את שרה כמו שנאמר אותו ולא אותה הוה באמת משום דהוה מעשהז"ג ונשים פטורות, וזה ניחא אז קודם מ"ת דהוה אמנם מעשהז"ג, כיון דקודם מ"ת מילה לא היתה נוהגת בשום פעם בשבת, אבל לאחר מ"ת שנתחדשה הלכה דמילה דוחה שבת ופסקה מלהיות מעשהז"ג מנ"ל דג"כ אשה פטורה, ומשני דכ"מ שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות, וה"נ מדנאמר לשון צו ש"מ שהפטור הזה של נשים נאמר ג"כ לדורות, אף שאז ליתא לטעם דהוה מעשהז"ג, וזה רעיון נכבד

ו) ויש לתמוה עוד ע"ד התוס' שכתבו דהדרש דאותו ולא אותה אתיא כמ"ד דמילה שלב"ז נוהגת בין ביום בין בלילה, דלפ"ז לאידך מ"ד דס"ל ביבמות שם דמילה שלב"ז אינה נוהגת רק ביום עדיין יקשה קרא דאותו ולא אותה ל"ל ת"ל דהוה מעשהז"ג, ועיין בפנ"י בקידושין שם שתמה כן

ובישוב דבר זה נראה עפ"י מה שהעלה בספר יד שאול סי' רס"א לתרץ קושית התוס', דה"ט דאיצטריך קרא דאותו ולא אותה אף דהוה מעשהז"ג, דבאבודרהם (שער ברכת המצות) כתב, דלכן נשים פטורות ממעשהז"ג, משום דאין הזמן בידן, דמשועבדות לבעליהן לעשות המלאכות שהאשה עושה לבעלה, ואחרי שאין סיפוק בידן לעשותן ע"כ פטרתן התורה, וכמו שאמרו גבי כיבוד אב שהאשה פטורה משום שאין סיפוק בידה. וא"כ זה דוקא במצוה שהבעל מצוה בפ"ע ובמה שתעשה האשה לא יפטור הבעל, אבל במצות מילה שהאב מצוה למול את בנו, ואם תקיים האשה המצוה יפטור הבעל מחיובו בודאי ניחא לי' להבעל שתעשה המצוה, והו"א דמחויבת אף דהוה מעשהז"ג וקמ"ל קרא דאותו ולא אותה דפטורה, וזה רעיון נכון. אמנם עיקר סברת האבודרהם דטעם פטור נשים ממעשהז"ג הוה כמו דרש בטעמא דקרא ובאנו למחלוקת הידועה אי דרשינן ט"ד, עיין ב"מ (קט"ו ע"א) ובכ"מ, וכן צדדתי בספרי ברכת אהרן מאמר נ"ה אות ד', ואנן נקטינן דלא דרשינן ט"ד (עיין נובי"ק