אבני חפץ לו

בירושלמי שם וס"ל דאמרינן אונסא כמאן דעביד, ולדידי' ע"כ ליתא לסברא זאת, ואם אמנם כי לקושטא דמילתא אנן נקטינן כר"י, וכמ"ש הש"ך שם בחו"מ סי' כ"א, אבל קשה לומר שזאת תהי' סברת עדל"ת דלפ"ז איך משכחת ענין עדל"ת לר"ל, ואולי י"ל דר"ל יסבור אה"נ דעדל"ת הוה מגזה"כ ולא מסברא, ולפ"ז יהי' נמצא דהך מילתא אי עדל"ת הוה מסברא או מגזה"כ, תליא במחלוקת ר"י ור"ל, וכמה נפ"מ יוכלו להסתעף מזה אי עדל"ת מסברא או מגזה"כ, ויש להרחיב הדיבור בזה ואכמ"ל

סימן יח

דרוש בשבת שובה שנת תרפ"ה, בבהכ"נ הגדול דק' סאמבור

בקידושין (דף כ"ט ע"א) בגמרא האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה וכו', למולו מנ"ל דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו וכו', והיכי דלא מהלי' אבוה מיחייבי בי דינא למימהלי', דכתיב המול לכם כל זכר, והיכי דלא מהלי' בי דינא, מיחייב איהו למימהל נפשי', דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה וכו', איהי מנ"ל דלא מיחייבא, דכתיב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה, אשכחן מיד לדורות מנ"ל, תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות, עכ"ל הגמ'

א) ויש לדקדק, אמאי לא הקשה הגמרא תיכף אחרי שאמר דהמצוה היא על האב, אי איהי מנ"ל דלא מיחייבא, רק הפסיק באמצע ואמר דיש חיוב על הב"ד למולו, ואם הב"ד לא מל אותו הוא בעצמו מחויב למימהל נפשי', ואח"כ שאל איהי מנ"ל דלא מיחייבא, הלא דבר זה מהראוי הי' לישאל מיד

ונראה לי בביאור דברי הש"ס, עפ"י דברי התוס' בקידושין שם ד"ה אותו, שהקשו למ"ל קרא דאותו ולא אותה, ת"ל דמצית עשה שהז"ג היא, שנימול שמיני ללידתו, ונשים פטורות, ותירץ הריטב"א דע"כ ל"א דאשה פטורה ממעשהז"ג, רק במצוה דנפשה, אבל במנות מילה דבנה, כיון דגם הב"ד מחויב למולו הו"א דגם אמו תהי' מחויבת, דלא גרעה מב"ד, קמ"ל קרא דאותו ולא אותה דהיא פטורה, וכ"כ גס במהרי"ט בחידושיו לקידושין שם ולפ"ז אמינא דה"ט דלא הקשה הגמ' תיכף איהי מנ"ל דלא מיחייבא, משום דהוה קאי בסברא, דה"ט דהאם פטורה משום דהוה מעשהז"ג, ולא עלה על דעתו כלל שאשה תהי' חייבת, אמנם כאשר שמע המקשה, דאם האב אינו מל הב"ד מחויב למולו, א"כ ל"ל דה"ט דאשה פטורה משום דהוה מעשהז"ג, דבכה"ג שהמצוה מוטלת על הב"ד, מסתבר מילתא דגם אשה חייבת אף דהוה מעשהז"ג דלא גרעה מב"ד, הנה נתעורר להקשות לפ"ז, איהי מנ"ל דלא מיחייבא כיון דמפאת דהוה מעשהז"ג אין מקום לפטור האם, מנ"ל דפטורה, ומשני דאמר קרא אותו ולא אותה, והיינו דיש ע"ז מיעוט מיוחד לפוטרה אף דבאמת מצד הסברא מהראוי הי' לחייבה

ב) ובסגנון אחר י"ל בישוב הדקדוק אשר עוררנו, מדוע לא הקשה הגמ' הך קושיא, איהי מנ"ל דלא מיחייבא תיכף, רק הפסיק הענין, והודיע שהב"ד מחויב למול וכן הוא בעצמו מחויב למימהל נפשי', ואח"כ הקשה קושיא זו שהי' צריך להקשותה תיכף, דהנה כבר הבאתי קושית התוס' למ"ל קרא דאותו ולא אותה ת"ל דהוה מעשהז"ג, ובלא"ה נשים פטורות. ואנהירנא בתוס' רי"ד שם במילתא חדתא, דהמצוה שצותה התורה על האב בנוגע למילת בנו לא היתה שימול בעצמו, רק שיתעסק ושישתדל במילת בנו ויטריח להכין כל צרכי המילה, וזה העסק וההשתדלות אין להם זמן קבוע, כי תמיד מחויב להתאמץ ולהשתדל בזה ויום ולילה לא ישבות עד אשר. יקיים המצוה, ולכן ל"ה מעשהז"ג, והו"א דגם נשים חייבות, וקמ"ל קרא דפטורות. ולדעתי נראה להביא סמוכין לזה מדברי הגמ' כאן, דקאמר דהיכי דלא מהלי' אבוה מיחייבי בי דינא למימהלי', והיכי דלא מהלי' בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשי', אלמא דהב"ד קאי במקום האב וכן הוא בעצמו קאי אח"כ במקום האב, ובודאי אין החיוב על הב"ד שימולו בעצמם, רק שיתעסקו וישתדלו להמציא איש שימול, וכן על האיש בעצמו בודאי אין חיוב שימול עצמו רק שישתדל שימולו אותו (ואני מסופק אפי' אם ירצה למול את עצמו אם רשאי כיון דהוא ערל ואנן בעינן המול ימול המל ימול וכדאיתא בע"ז (כ"ז), ושוב ראיתי למו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ח"ב סי' צ"א אות ז' שהרגיש ג"כ בפרט זה אם ערל יכול למול א"ע עיי"ש), וה"נ אין על האב חיוב שימול בעצמו את בנו רק שישתדל במילתו וכאמור, אכן זה דוקא לבתר שאמרו דהב"ד קאי במקום האב, וכן דהוא בעצמו מחויב למימהל נפשי', אז אמנם שמענו דמחובת האב הוא לא לימול, רק להשתדל בצרכי המילה כדוגמת הב"ד ול"ה מעשהז"ג, אבל מקודם שידענו דהב"ד קאי במקום האב, שפיר הי' מקום לומר דהמצוה על האב היא שימול בעצמו, ואז אמנם הוה מעשהז"ג כמו מצות מילה עצמה, דהוה מעשהז"ג משום שנימול בשמיני ללידתו, וכמו שהקשו התוס', ולפ"ז אמינא דמתחלה לא הקשה הגמ' כלל איהי מנ"ל דלא מיחייבא, דהוה קאי בסברא דהמצוה על האב שימול בעצמו והוה מעשהז"ג, ובודאי נשים פטורות, אמנם אחרי ששמע המקשה, דאם האב לא מל, הב"ד מחויב למולו, וכן אם הב"ד לא מל היא מחויב למימהל נפשי', א"כ מזה הבין דאין המצוה שהאב בעצמו ימול רק שישתדל ויתעסק במילת הבן כדוגמת הב"ד ולפ"ז ל"ה מעשהז"ג, וכמו שכתבנו למעלה, ולכן שאל איהי מנ"ל דלא מיחייבא, והיינו דאם ל"ה מעשהז"ג מדוע גם האשה לא תהי' מחויבת, ותירץ דכתיב אותו ולא אותה והתורה מיעטה להדיא דאשה פטורה אף דל"ה ם מעשהז"ג

ג) ויש להמתיק הדבר ביותר, עפ"י דברי התוס' בע"ז (כ"ז ע"א) ד"ה אשה, שכתבו דלרב דס"ל דאשה פסולה למול, הא דאיצטריך אותו ולא אותה שאינה מחויבת להדר אחר איש שימולו עיי"ש, ובהשקפה הראשונה דברי התוס' תמוהים מאד, דאם בעצמה לא תוכל למול איך הו"א שתהי' מחויבת להדר אחר איש שימול את בנה, הרי ידוע דכ"מ דאינש לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, וא"כ אם בעצמה לא תוכל למול, איך ימול אחר בשליחותה, אמנם לדברי התוס' רי"ד שהבאנו דברי התוס' נכונים מאד, דזאת היא אמנם מהות המצוה שהטילה התורה על האב, שיהדר אחר מוהל וישתדל שימול את בנו, ולא שימול מעצמו וההידור הזה וההשתדלות שייכים גם באשה, אף שבעצמה לא תוכל למול, וסד"א שהמצוה תהי' מוטלת גם עלי', וקמ"ל קרא דהמצוה אינה חלה רק על האב ולא על האם, ולפי דברינו למעלה סברת