אבני חפץ לה

יש לו פנאי ואח"כ קרה לו אונס דפטור לדעת הנ"י דהוה אנוס, וה"נ הוה אנוס מחמת השבת, וצ"ל ג"כ כנ"ל דהנ"י לא ס"ל כשטתו רק באונס פתאומי, דל"ה לי' לאסוקי אדעתי' אבל לא באונס שהי' ידוע מתחלה שיבא ובא, דבזה הו"ל להכין הכל מקודם, ואם לא הכין ובא האונס לא מקרי אונס רק פושע וכמ"ש, ומה"ט י"ל פסקינן בחו"מ שם בסי' ע"ג בסעיף שאח"ז דהנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני והגיע הזמן והמלוה אינו כעיר פטור, ול"א דפשע במה שהמתין עד הזמן האחרון ולא פרע מתחלה, דזה הוה אונס פתאומי ולא הו"ל לאסוקי אדעתי', ודמיא שפיר לדינו של הנ"י דבכה"ג הוה אונס וז"פ ודו"ק

ד) ועיין בשאג"א סי' צ"ו שהרחיב הדיבור במי שאין לו למצת מצוה רק מצה של איסור, אם אמרינן בזה דעשה דאכילת מצה דותה לל"ת, וצידד שם בדרך הרביעי דעדל"ת ל"ש לומר רק במקום שא"א לקיים בשום אופן העשה זולת ע"י דחיית הל"ת, כגון כלאים בציצית, שבשום פעם א"א לקיים מ"ע של תכלת בבגד של פשתן, רק ע"י דחיית הל"ת דכלאים, דתכלת עמרא הוא. אבל היכי שאפשר לקיים העשה בלא דחיית הל"ת, רק שלזה לא נזדמן של היתר רק של איסור, כגון במצה שאפשר לקיים במצה דהתירא, ורק שאירע שלזה אין לו של היתר, וע"כ הוא רוצה לקיים במצה דאיסורא, בכגון דא ל"א עדל"ת עיי"ש שהאריך בזה. ובאמת בגוף הסברא כבר קדמו הב"י באו"ח סי' י"א, עיי"ש שדחה דעת רבינו ירוחם שכתב דבזמנינו שאין לנו תכלת מין לבן פוטר רק של מינו, ואם אין לו מינו, שוב גם בזה הותרה כלאים בציצית, ותמה עליו הב"י דכיון דאפשר במינו אעפ"י שלזה אין לו ל"ש לומר עדל"ת עיי"ש, ולפמ"ש למעלה בהבנת ענין עדל"ת דהטעם הוא דמחמת הל"ת חשוב אונם, ואונס רחמנא פטרי', הסברא הזאת נכונה מאד, דע"כ ל"ש לומר דהוה אונס מחמת העשה, רק אם אין במציאות כלל שיקיים העשה בלא דחיית הל"ת, משא"כ כשיש במציאות לקיים העשה בלי דחיית הל"ת, ורק שאירע מקרה שא"א לקיימה בלי דחיית הל"ת, כדוגמת הספק שדן עליו בשאג"א שם, שבאמת יש במציאות מצה של היתר, ורק שלזה עתה אין לו, בזה ל"ש לומר עדל"ת. דזה דומה למכשירין שאפשר לעשותן מע"ש שא"ד את השבת, אף דבשעת מעשה הוא ג"כ אנוס, לא מקרי זה אונס כיון שהאונס בא מחמת התרשלותו שלא השתדל להכין הכל בעוד מועד, וכאשר ביארנו למעלה, וה"נ האונס בא מחמת התרשלות שלא השתדל למצוא מצה של היתר ול"מ אונס, ואף שיוכל היות שגם עם רוב השתדלות לא הי' מוצא מצה של היתר ואין החסרון תלוי בהתרשלותו, מ"מ כיון שיש אך במציאות להשיג של היתר אין להכניס זאת תחת סוג אונס שנאמר בזה עדל"ת, דגם במכשירין שאפשר לעשותן מע"ש הלא יוכל לקרות, שזה האיש הפרטי לא הי' יכול לעשותן מע"ש, ועכ"ז אין חילוק בדבר ורק כיון שבדרך כלל אפשר לעשותן מע"ש א"ד את השבת, וה"נ כיון שבדרך כלל אפשר להשיג מצה של היתר, לא איכפת לן אם זה האיש הפרטי בכחו למצוא מצה של היתר או לא, דחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורין, לפי השגת האדם הפרטי, ורק בדרך כלל הגבילו דבריהם, ומה שיש במציאות כבר מקרי אפשר, ורק מה שאין במציאות בשום אופן זה לבדו נכנס בגדר אונס שנאמר בו עדל"ת והבן. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר קע"ה שהארכנו בענין אי ספק עשה דוחה לל"ת, והבאנו דברי הפמ"ג או"ח סי' ס"ז שכתב דספק עשה ג"כ דוחה לל"ת ופלפלנו בזה, ולפמ"ש למעלה בהבנת ענין עדל"ת דהיה מטעם אונס י"ל דגם בספק עשה מהראוי לומר עדל"ת, כיון שסוף כל סוף מחמת הספק מחויב הוא להחמיר ע"ע ולקיים העשה וא"א לו לקיימה רק ע"י דחיית הל"ת, הוה אונס ופטור על עבירת הל"ת, כמו שפטור בודאי עשה וז"נ בסברא

ה) אמנם בעיקר הסברא הזאת דעדל"ת הוה מטעם אונס יש להתוכח, דהן אמת שבזה צדקו הדברים דכשעובר על הל"ת כדי לקיים העשה ליכא איסורא, דהוה אנוס מחמת העשה, ויש להביא דוגמא לזה מדברי התוס' בשבת (ד' ע"א) ד"ה קודם, דאם לא התירו לרדות למדביק פת בתנור בשבת, לא מחייב סקילה, כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו, כמו שמצאנו בפסחים (צ"ב ע"א) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אלמא דלא מחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי לי' למיעבד פסח עיי"ש, ועיין במג"א סי' תמ"ו ס"ק ב' שכתב ג"כ כיוצא בזה, דמה"ט המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי ויניחנו עד הערב, משום דלא יוכל לטלטלו מחמת מוקצה, אף דמוקצה היא מדרבנן, והוא עובר על איסור ב"י שהוא מה"ת, דכיון דרצינו הי' לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דאנוס הוא עיי"ש, אבל במה שאמרו דמה"ט לא נוכל לומר לאידך גיסא, שלא יקיים העשה ויפטור ג"כ מחמת טענת אונס של הל"ת, דטענת אונס למיפטר מעשה ל"מ, דאונסא כמאן דעביד ל"א, בזה יש לשדות נרגא מדברי הש"ס בברכות (ו' ע"א) חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה עיי"ש, הרי להדיא דכשנאנס ולא עשה מצוה חשוב כאלו עשאה, וא"כ כשתפגע המצוה בל"ת הו"ל למימר ג"כ דהוה אונס ויפטור ויהא נחשב כאילו עשה המצוה, וכן הסברא נותנת, דאם בין כך בין כך הוה אונס, מוטב לנו להשתמש בטענת אונס כדי לפטור מהעשה, מלהשתמש בה לעבור על הל"ת, דגבי העשה הוה בשוא"ת משא"כ לגבי הל"ת הוה בקו"ע ושוא"ת עדיף, ברם מדברי הש"ס בברכות שהבאנו יש להוכיח לכאורה דאמרינן בכ"מ אונסא כמאן דעביד מדחזינן דאם נאנס בעשיית המצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, ויקשה באמת מכאן על הש"ך בסי' כ"א שהבאנו למעלה שכתב, דנקטינן רק דאונסא כמאן דלא עביד, אבל אונסא כמאן דעביד ל"א, ומדברי הש"ס בברכות הנ"ל משמע להדיא דאמרינן ג"כ אונסא כמאן דעביד, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר כ"ז שעמדתי בזה, וכתבתי ענין יקר לחלק בין דבר שבין אדם לחבירו, אשר בזה אה"נ דל"א אונסא כמאן דעביד, ובין מצוה שבין אדם למקום, אשר בזה אמרינן ג"כ אונסא כמאן דעביד עיי"ש, אבל יהי' איך שיהי' הנה במצוה משמע להדיא מדברי הש"ס בברכות שם דהאונס מחשיב הרצון והמחשבה למעשה. וכיון שכן נסתרה הסברא הנ"ל דיותר הי' לנו לומר שמחמת האונס של הל"ת יבטל העשה שהוא בשוא"ת מלומר שע"י האונס של העשה יעבור על הל"ת בקו"ע וכאשר כתבנו, ובלא"ה יש לפלפל עוד בסברא הזאת דכל עיקרה לא תתכן רק לר"י דס"ל בירושלמי שם בקידושין (פ"ג ה"ב) דאונסא כמאן דעביד ל"א, אבל ר"ל חולק עליו