אבני חפץ לד

באמצע משום דבזה ליכא חשש עין הרע, אבל בהגבה וגלילה הוה החשש בהו משום עינא בישא כמו בקריאה לתורה, כיון ששני האחים נקראים יחד, לכן בודאי גם בזה יש להחמיר, זולת אם אין קורין בשם שאז אמנם אין קפידא וכמ"ש

ה) ופעם אחת נשאלתי בליל שמחת תורה בשעת ההקפות, אם רשאין לקרות לשני אחים להקפה אחת, והשבתי שאין קפידא בזה, אבל יש לדקדק שלא יקראו לאחים תיכף זה אחר זה רק יפסקו בקריאת איש אחר, דגם בקריאה לתורה עיקר הקפידא הוא שלא יקראו שני אחים בשם ולא יעלו לתורה זה אחר זה תיכף, אבל אם איש אחר מפסיק ביניהם לית לן בה אף שעולין שניהם באותה הקריאה בתורה, וה"נ בהקפה אין להקפיד אף שעולין בהקפה אחת, כיון שהקריאה לא היתה בזה אחר זה ורק בהפסקה בנתים וז"פ

סימן יז

א) נתתי אל לבי לדעת ולהבין פלוגתת ר"א ור"ע בשבת (ק"ל ע"א) ופסחים (ס"ו ע"ב), לענין מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אם דוחין את השבת או אין דוחין, דר"א ס"ל דדוחין ור"ע ס"ל דאין דוחין, דכללא הוא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש א"ד את השבת, ויש לחקור באיזהו סברא נחלקו

ונראה דמחלוקתם הוא מעין הפלוגתא שנחלקו הנ"י והאגודה ומובאה ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב ברמ"א, לענין מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני ולא עשה מיד, כי אמר שעדיין יש לו פנאי, ואח"כ אירע אונס או שכח,. אם הוה זאת בגדר אונס או לא, דדעת הנ"י דהוה אונס ודעת האגודה דל"ה אונס, בהקדם מה שראיתי בספרי האחרונים, שביארו ענין עדל"ת, שהתירו לעבור על ל"ת כדי לקיים מ"ע, דהסברא היא, דכיון שהאדם מחויב לקיים העשה, וא"א לו לקיימה רק ע"י דחיית הל"ת, מה שעובר על הל"ת הוה מחמת אונס, ואונס רחמנא פטרי', ולכן אין עליו חטא כלל, ואין לומר דנימא ג"כ הכי לאידך גיסא, לא יקיים העשה ויופטר ג"כ מטעם זה דהוה אונס ורחמנא פטרי', דהא חדית לן הש"ך בחו"מ סי' כ"א ס"ק ג' דאמרינן רק דאונסא כמאן דלא עביד, אבל אונסא כמאן דעביד ל"א, ומה"ט אם אחד התחייב עצמו לעשות לחבירו איזהו דבר, ע"מ שחבירו יעשה דבר פלוני, ואירע אונס לחבירו ולא קיים התנאי, אין המתחייב חייב לעשות הדבר שקיבל ע"ע, דטענת אונס מועלת רק לפ לפטור את הצד שקרה לו האונס, שלא יהי' עליו שום אחריות, על אשר לא קיים התנאי, אבל אינה מספקת לחייב את הצד השני, כיון שהוא לא התחייב עצמו, רק באופן שיקיים זה התנאי, וסוף כל סוף הרי לא קיימו עיי"ש, והדברים נובעים מדברי הירושלמי בקידושין (פ"ג ה"ב), דאונסא כמאן דעביד ל"א, ולפ"ז לענין שיעבור על הל"ת, כדי לקיים העשה, שפיר י"ל דכיון דהוה אונס מחמת העשה רחמנא פטרי', דאונסא כמאן דלא עביד, ודמיא כאילו ל"ע על הל"ת כלל, משא"כ להיפוך לענין שיפטור מהעשה מחמת האונס של הל"ת. הלא בהכרח יהי' לומר דמחמת האונס חשוב כאילו קיים העשה, זה א"א לומר, דאונסא כמאן דעביד ל"א, ולכן מוטב שיעבור על הל"ת ויקיים העשה, משיבטל העשה מחמת הל"ת והסברא נכונה מאד, ומה"ט י"ל דהיכי שאפשר לקיים שניהם ל"א עדל"ת, כיון דעיקר הטעם דעדל"ת הוה משום אונם, וכשאפשר לקיים שניהם ל"ה אונס, וממילא ל"ש לומר עדל"ת, כמו כן י"ל דזאת היא סברת התוס' בעירובין (ק' ע"א) ד"ה מתן, דהיכי דדחיית הל"ת באה ע"י פשיעה ג"כ ל"ש לומר עדל"ת, דאם הדחי' באה ע"י פשיעה, ממילא ליכא אונם ושוב ל"ש לומר עדל"ת, והענין כקילורין לעינים

ב) ולפ"ז י"ל דה"ט דס"ל לר"ע דמכשירין שאפשר לעשותן מע"ש א"ד את השבת, כיון שעיקר הטעם שהל"ת נדחה מפני העשה הוה רק מטעם אונס כנ"ל, ובכגון דא שאפשר הי' להכין המכשירין מע"ש ל"ה אונס ורק פושע, ולכן א"ד את השבת, וא"ל דסוף כל סוף הרי השתא הוה אונס, שצריך לקיים המצוה וא"א לו לעשותה רק ע"י דחיית שבת לצורך המכשירין, דר"ע יסבור כשטת האגודה שהבאנו, דמי שאיחר עשיית איזהו דבר מחמת שחשב שיהי' לו עוד פנאי, ואח"כ אירע לו אונס אין זה בגדר אונם, וה"נ אף דהשתא הוה אונס, מ"מ כיון שהאונס נצמח מחמתו שלא הכין המכשירין קודם השבת, משום שחשב שיהי' לו עוד פנאי, ובנתים הגיעה השבת ונאנס ואין בידו להכין עוד, לא מקרי אונס וע"כ א"ד את השבת, אמנם ר"א יסבור כשטת הנ"י, דמי שאחר לעשות הדבר מחמת שחשב שיהי' לו פנאי, ובנתים אירע אונס הוה ג"כ בגדר אונם, ולכן ס"ל דגם מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש דוחין את השבת, דנהי שהוא בעצמו גרם האונס בזה שלא הכין המכשירין מקודם, רק המתין ובנתים הגיעה השבת, גם בכה"ג מ"מ מקרי אונס וממילא דוחין את השבת, דכיון דהוה אונס הנה אונס רחמנא פטרי' וכמ"ש, וזה רעיון נכון לכאורה

ג) אמנם יש לפקפק קצת בזה, דלפ"ז יהי' סתירה בין הפסקים, דאנן פסקינן כר"ע דמכשירין שאפשר לעשותן מע"ש א"ד שבת, עיין ברמב"ם פ"ב מה' מילה ה"ו ובש"ע או"ח סי' של"א ויו"ד סי' רס"ו, ובמחלוקת הנ"י והאגודה נקטינן כדעת הנ"י כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' רל"ב שם, ומפאת זה צ"ל דיש חילוק בין הנושאים, דבשלמא בדינו של הנ"י הנה לא ידע עכ"פ בבירור מקודם שיארע לו אונס אח"כ אם ימתין, ואדרבה חשב שגם אח"כ יהי' בידו לעשות הדבר, ורק בפתע פתאום נולד האונס, בזה דעת הנ"י דאף שהוא גרם קצת האונס במה שהמתין מ"מ חשיב אונס דל"ה לי' למיסק אדעתא שאח"כ יולד איזהו אונס. משא"כ. במכשירין שאפשר לעשותן מע"ש הלא ידע מראש לכשיגיע השבת יהי' אונס ולא יהי' באפשר לעשותן, לא הו"ל להמתין, ואם המתין אין עליו שם אונס כלל ורק פושע מקרי ולכן גם לסברת הנ"י ל"ש לומר שידחו את השבת, ועיין בש"ע חו"מ סי' ע"ג סעיף ז' דהנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת, אם לא פרע קודם השבת צריך ליתן משכון בשבת, וישימו אותו ויתננו לו בתורת פרעון, ועיין בסמ"ע ובש"ך שם שהביאו בשם הטור, דה"ט דמותר לשום בשבת דמקרי חפצי שמים: כדי שלא יעבור זה על השבועה, וקשיא לשטת הנ"י אמאי לא נימא דהוה אונס ופטור, כמו הנשבע לעשות דבר פלוני ביום פלוני ולא עשה מיד, כי אמר שעדיין