אבני חפץ לב

ח"ח, משום דמיחזי עליו כמשא, וכ"כ גם הרשב"ם בפסחים (ק"ב ע"ב), ולסברא זו ג"כ אין מקום לדברינו, דהא דאין עושין מצות ח"ח לא תליא כלל באפשרות הכונה ובלתי אפשרותה וז"פ

ה) ודע דעפ"י סברת התוס' במ"ק שהבאנו הי' מקום לכאורה לצדד ולומר, דכל עיקר הדבר שאמרו שאין עושין מצות ח"ח לא יתכן רק למ"ד מצות צריכות כונה, אבל למאן דס"ל דמצאצ"כ לדידי' מותר לעשות מצות ח"ח, כיון דה"ט שאין עושין מצות ח"ח משום שלא יהי' הלב פנוי לכוין יפה, ואם ל"ב, כלל כונה מה איכפת לן אם יהי' באפשר לכוין או לא

ובזה יעלה בידינו פרפרת נאה בדברי הש"ס בשבת (כ"א ע"ב), א"ר זירא אמר רב מתנה ואמרי לה אר"ז אמר רב, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת, אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קיבלה, כי אתא רבין אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' יוחנן וקיבלה, אמר אי זכאי גמירתי' לשמעתי' מעיקרא, והא גמרה, נפ"מ לגירסא דינקותא, ויש לדקדק טובא, וכי משא פנים יש בדבר, הלא האמת יש לקבל ממי שאמרה, ואם ישרה השמועה מצד עצמה הי' לו לאביי לקבלה גם אם אמרוה קמי' משמי' דר' ירמי', ואם לא ישרה מצד עצמה גם כשאמרוה קמי' משמי' דר' יוחנן לא הי' לקבלה, ועיין בספרי הדרש והעיון פ' תרומה מאמר ר"ת מ"ש בזה

ועם האמור למעלה י"ל בזה השערה נאותה, דלכאורה יש להבין בהא שאמרו דפתו"ש שאמרו שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת, והרי בין השמנים שאין מדליקין בהן בשבת נחשב ג"כ שמן שריפה, ובש"ש איך מותר להדליק בחנוכה, והא אין עושין מצות ח"ת, וכאשר הארכנו למעלה, ונראה דמפאת זה חשב אביי, דר' ירמי' דקאמר הכי, משום דס"ל דמצות א"צ כונה, ול"ש כל ענין אין עושין מצות ח"ת לדידי' וכדברינו למעלה, ולכן קאמר אמנם דמותר להדליק בחנוכה בשמנים שאין מדליקין בשבת וגם ש"ש בכלל, ונמצא לפ"ז דמאן דס"ל מצצ"כ, אשר לדידי' הא דאין עושין מצות ת"ת הוא יסוד מוסד, אה"נ דלא יוכל למינקט הכי דמותר להדליק בחנוכה בשמנים שאין מדליקין בשבת, כיון שיש ביניהם ש"ש ובש"ש גם בחנוכה אסור להדליק, כיון שיש מצוה בשריפתה ואין עושין מצות ח"ח, וכיון דאביי הוא דס"ל דמצצ"כ כדמשמע בר"ה (כ"ת ע"ב) דאקשי לי' לרבא דס"ל מצאצ"כ אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, לכן כשאמרו לו השמועה הזאת משמי' דר' ירמי' לא רצה לקבלה, כי חשב שלשטתו אי אפשר לומר כן, אמנם כאשר אמרו לו השמועה הזאת משמי' דר' יותנן, ור' יוחנן הלא ס"ל ג"כ מצצ"כ כדמוכח מתולין (ל"א ע"א), דס"ל דנדה שנאנסה וטבלה טמאה וזה משום דס"ל דמצצ"כ, וטבילה בעי כונה, כמ"ש בהגהות אשרי ר"ה סוף פרק ראוהו ב"ד, וא"כ מזה נוכח אביי לדעת דבודאי אין ענין כלל להא שמעתתא עם הך מילתא דמצצ"כ, דזולת זה ע"כ גם ר' יוחנן לא הי' יכול לסבור כן, ומדס"ל הכי ש"מ שאין הענינים תלוים זב"ז, ולכן קיבלה גם הוא ואמר אי זכאי הי' גמר לשמעתתא מעיקרא, כי בחנם דחה בשתי ידים השמועה הזאת, וכאשר ביארנו. (ועיין תוס' סוכה (מ"ב ע"א) ד"ה אמר שכתבו, דאביי חזר אח"כ וקיבל שטת רבא דמצאצ"כ, וי"ל דהך מעשה שלא רצה לקבל דברי ר' ירמי' הי' עוד קודם חזרה בעת שהלך בסברא דמצצ"כ ודו"ק)

ו) אמנם בגוף הדבר שצדדנו, דמאן דס"ל מצאצ"כ לא יסבור הא דאין עושין מצות ת"ת, כאשר התבוננתי בזה ראיתי, שיש לשדות בזה נרגא מדברי הש"ס בפסחים (ק"ב ע"ב), דמקשה על הא דא"ר נחמן בר יצחק, דה"ט דס"ל לר' יוסי דצריך כוס מיוחד לבהמ"ז וכוס מיוחד לקידוש היום, משום שאין עושין מצות ת"ח (עיין תוס' שם ד"ה ונימרינהו) מהא דאמר רב יקנ"ה, דילמא שאני רב דס"ל מצאצ"כ, כמ"ש בהגהות אשרי שהבאנו למעלה, דה"ט דס"ל דנדה שנאנסה וטבלה טהורה, לכן לדידי' ל"ש לומר אין עושין מצות ח"ת, ומה"ט אמר יקנ"ה, משא"כ ר' יוסי דס"ל מצצ"כ, כדאיתא בפסחים (קי"ד ע"ב) לדידי' שפיר קאמר רנב"י דה"ט דצריך שני כוסות משום שאין עושין מצות ת"ח, דכיון דהכונה מוכרחת הנה בשתי מצות א"א לכוין, ולכן אין לעשותן ביחד, כמו כן יקשה על הא דמקשה בש"ס דפסחים שם מאביי דאמר יקזנ"ה ורבא אמר יקנה"ז ולא חשו לזה דאין עושין מצות ת"ח, ורבא ס"ל ג"כ דמצאצ"כ בר"ה כ"ח, וכן אביי דעת התוס' בסוכה שהבאנו שחזר משטתו וקיבל דברי רבא דמצאצ"כ, ומה ראי' מהם לר"י דס"ל דמצצ"כ, הן אמת כי גם מבלעדי דברינו אני תמה מאד על דברי התוס' במ"ק שהבאנו, דה"ט שאין עושין מצות אבילות חבילות, משום דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אתת ולא יפנה עצמו ממנה, אשר כל עין תראה דזה ל"ש רק למ"ד דמצצ"כ, כי אם מצאצ"כ מאי איכפת לן שלא יהי' הלב פנוי לכוין, הרי ל"ב כלל כונה, דלפ"ז מה מקשה על ר' יוסי דס"ל מצצ"כ מרב דס"ל מצאצ"כ, וכן מה מקשה מאביי ורבא דס"ל ג"כ מצאצ"כ, וזה לפום ריהטא קושיא גדולה ע"ד התוס', ואולי מפאת זה באמת פירש הרשב"ם שם, וכ"כ גם התוס' בסוטה ת', דה"ט שאין עושין מצות ח"ת משום דמיחזי כמשא, ולא ניחא להו כסברת התוס' במ"ק שהבאנו, דה"ט משום דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אתת, כי מדברי הש"ס בפסחים שהבאנו מוכח, דלא נקטינן הכי וכמ"ש. ואולי י"ל דסברת התוס' תתכן גם אם נאמר דמצאצ"כ, דנהי דל"ב כונה ואין הכונה מעכבת, אבל ראוי לכונה בעינן, וכשעושין שתי מצות ביתד ל"ה ראוי לכונה, דאין הלב פנוי ולכן שוב הכונה מעכבת, ומה"ט אין לעשות מצות ת"ת, ויש להביא קצת דוגמא לזה מדברי הגמרא זבחים (צ"ט ע"א), כהן המחטא יאכל שאינו מחטא אינו אוכל, וכללא הוא, והרי משמרה כלה דאין מחטאין ואוכלין וכו' ראוי לחיטוי חולק, שאינו ראוי לחיטוי אינו חולק עיי"ש, וה"נ י"ל ראוי לכונה יוצא אף בלא כונה, שאינו ראוי לכונה אינו יוצא בלא כונה

ז) עוד נלפע"ד בזה רעיון נכון, דאפי' מאן דס"ל מצאצ"כ מ"מ בקידוש היום של שבת יודה דבעינן כונה, והסברא עפ"י דברי הב"ח באו"ח סי' תרכ"ה, שכ' דאף דבשאר מצות אם מקיים האדם המצוה כדינה יוצא בה אעפ"י שלא הי' לו בה כונה, מ"מ בציצית דכתיב למען תזכרו, ובסוכה דכתיב למען ידעו, ובתפילין דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך, לא קיים המצוה אם לא כיון עיי"ש, וא"כ בקידוש היום דכתיב בי' ג"כ לשון ז זכירה, כדאיתא בפסחים (ק"ו ע"א), זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין, ועיין מכילתא פ' יתרו, אין לי אלא שבת, יו"ט מניין, ת"ל אלה מועדי ה', לכן אין יוצאין בלא כונה, ולכן שפיר מקשה אם נאמר דאין עושין מצות ת"ת, איך אמר רב יקנ"ה, וכן אביי יקזנ"ה ורבא יקנה"ז הרי בקידוש לכ"ע בעי כונה, וא"כ גם לדידה. הו"ל למימר אין עושין מצות ת"ת וע"כ דל"א אעמח"ח וזה רעיון נכבד: