אבני חפץ לא

טובים מחנה, ימי שלום ושלוה, מנוחה והשקט, אין פרץ ואין צוחה ברחובותינו אכי"ר

סימן טו

א) ראיתי בקהלת יעקב אלגזי ח"א מערכת א' אות א' שנסתפק, בהא דקיי"ל דאין עושין מצות חבילות חבילות, אם זה דוקא כשזמן עשיית ב' המצות נמשך בשוה ונגמרות יחד, אבל אם אחת מהמצות נעשית מיד, והשנית נמשך זמן עשייתה לאח"כ, בזה ל"א אין עושין מצות ח"ח, או דילמא ל"ש עיי"ש

ונראה לצדד דבכגון דא שאין זמן עשיית ב' המצות נמשך בשוה, ל"ש לומר אין עושין מצות ח"ח, עפ"י דברי הש"ס בסוטה (י"ג ע"ב), דכל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה הכתוב על שגמרו כאלו עשאו, ויליף כן מעצמות יוסף שנתיחסה ההעלאה ע"ש בני ישראל ביהושע כ"ד, אף שמשה הוציאם ממצרים עיי"ש, אלמא דהתחלת המצוה לא נחשבה כלום, והעיקר הוא רק גמר המצוה, וא"כ כיון דהגמר אין בשתיהן בשוה ל"ח זאת חבילות חבילות, דמה שהתחלת המצוה השני' היתה במשך זמן עשיית המצוה הראשונה, זה לא מעלה ולא מוריד, דההתחלה אין בה ממש. ויש להסתייע עוד קצת ממה שכתבו האחרונים, דמי שאין לו רק פחות מכשיעור הצריך לקיום המצוה אינו מחויב לקיים מקצת המצוה, והדברי ידועים וגם אנחנו הארכנו בזה במק"א, ועיין לעיל סימן ז', אלמא דהעיקר הוא קיום המצוה בשלימות, וכל עוד שלא נתקיימה המצוה בשלימות אין בעשייתה שום תועלת, א"כ כיון דבעת שנגמרה המצוה כבר נתקיימה הראשונה מכבר, חשוב זאת כאילו נעשתה כל מצוה בפ"ע אף שהתחלת המצוה היתה ביחד עם מצוה אחרת, ואין בזה ענין עשיית מצות חבילות חבילות

ב) ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ט"ז שהרחבתי הדיבור בפרט זה, אי יש להתחלת הדבר ג"כ איזהו חשיבות וערך, או דילמא העיקר הוא רק הגמר, אבל ההתחלה לא נחשבה כלום, וכתבתי שם באות ב', דר' יוחנן דס"ל בחולין (כ"ט ע"ב), ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, משום דהכל קרוי שחיטה כפירש"י שם, זה מפאת דקאי בסברא דגם לההתחלה יש חשיבות וערך, ולכן לדידי' כל הפעולה נכנסת בגדר מעשה השחיטה, אמנם לוי החולק עליו שם, וס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף, וזה משום דס"ל דאין השחיטה קרוי' שחיטה אלא בסופה, עיין ברש"י שם, יסבור דאין להתחלה שום חשיבות, ולכן ס"ל דהעיקר הוא גמר השחיטה, ואין השחיטה קרוי' שחיטה אלא בסופה, ועיי"ש שכתבנו דבזה נחלקו גם ר' יוחנן וריב"ל בברכות (ד' ע"ב), אי גם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה או רק ביום, והארכתי בפרט זה, ומזה יוצמח לעניננו דלר' יוחנן דס"ל דגם להתחלת המצוה יש חשיבות וערך, לדידי' גם בכה"ג שאחת מהמצות נמשכת יותר, ואין שתיהן נגמרות יחד, ג"כ יהי' שייך לומר אין עושין מצות ח"ח, כיון דעכ"פ התחלת המצוה השני' נעשתה ביחד עם מצוה אחרת, הוה בגדר ח"ח, משא"כ ללוי ולהקאים בשטתי', דהעיקר הוא הגמר, בכגון דא ל"ש לומר אין עושין מצות ח"ח, וכאשר ביארנו

ג) והנה בקהלת יעקב שם דן לענין אם מותר להדליק נר חנוכה בשמן שריפה, ואין בזה משום עשיית מצות ח"ח, כיון דאין זמן המצות נמשך בשוה, דמצות נ"ח נתקיימה תיכף בשעת ההדלקה דהדלקה עושה מצוה וכבתה אין זקוק לה, משא"כ בש"ש לא תתקיים המצוה רק לאחר שיתבער השמן מן העולם, ובכגון דא שאין זמן המצות נמשך בשוה ל"ש לומר אין עושין מצות ח"ח וכנ"ל, ועיי"ש שהביא דמה"ט באמת מבואר בירושלמי שילהי מס' תרומות, דמותר להדליק ש"ש בחנוכה, דל"ש בזה לומר אעמח"ח וכאמור

ולפענ"ד נראה דלענין הדלקת ש"ש בחנוכה בלא"ה ל"ש לומר אעמח"ח, עפ"י דברי התוס' במ"ק (ח' ע"ב) ד"ה לפי שכתבו, דה"ט דאין עושין מצות ח"ח משום דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו ממנה, ומשמע דעיקר הטעם שאין עושין מצות ח"ח, משום שלא יהי' באפשר לכוין כיאות, ולפ"ז אמינא דהיינו דוקא במצות שצריכות כונה אי אפשר לעשות שתי מצות כאחת, משום שלא יהי' באפשר לכוין לשתיהן, משא"כ כשאחת מהמצות א"צ כונה ל"ש לומר אין עושין מצות ח"ח, דבאמת א"צ לכוין רק למצוה אחת ול"ש סברת התוס', ובהבערת ש"ש נראה דל"ב כלל כונה, והסברא עפ"י מ"ש האחרונים דמצות צריכות כונה ל"ש רק במצוה שבין אדם למקום, אשר בהן אין שום תועלת בעצם המעשה, ועיקר התועלת הוא מה שמקיים רצון הבורא יתברך, וא"כ אם אינו מכוין למצוה מה בצע יש בכל המעשה, דהוה מעשה קוף בעלמא, משא"כ במצוה שבין אדם לחבירו, שיש צורך ותועלת בעצם המעשה, אף אם לא כיון לשם המצוה, אבל הרי המעשה נעשה והמעשה כשהיא לעצמה ג"כ רצוי', והדברים נובעים מדברי הרדב"ז ח"ג סי' תתפ"ב שכתב דה"ט שאמרו דהאומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני הר"ז צדיק גמור, דכיון שיש כאן תקנת עניים לא הקפידה התורה על הכונה עיי"ש, וה"ה בכל מצות שבין אדם לחבירו שכל עיקרן הוא מפני תקנת העולם לא איכפת לן בהכונה והדברים עתיקין, ולפ"ז י"ל דאפי' במצוה שבין אדם למקום אם יש בה איזה צד צורך בעצם המעשה אף מבלעדי הכונה, הנה בזה לא איכפת לן ג"כ בהכונה, דמה בכך שלא כוון, אבל הרי עשה המעשה, ובהמעשה כשהיא לעצמה ג"כ יש חפץ ותועלת, כמו במצוה שבין אדם לחבירו, וכיון שכן בשמן שריפה שכל עיקר מצות הביעור היא שלא לבוא לידי תקלה, כמ"ש רש"י בשבת (כ"ג ע"ב) ד"ה שמצוה, דה"ט שמצוה לבער שמן של תרומה שנטמאה דילמא אתי בי' לידי תקלה דאכילה, א"כ יש צורך בעצם המעשה לשמור מתקלה, והצורך הזה נתמלא גם בלא הכונה, דסוף כל סוף נתבער השמן מן העולם, ולא יבואו עוד לידי תקלה, בכגון דא ל"ב כלל לכוין לשם מצות שריפה וממילא ל"ש לומר ג"כ אעמח"ח כסברת התוס' במ"ק שהבאנו. ולפ"ז מותר להדליק בו בחנוכה, וזה רעיון נכבד

ד) עוד אני אומר בזה רעיון דק, דכיון שכל עיקר הטעם שצריך לשרוף שמן תרומה שנטמאת הוא משום דלא ליתי לידי תקלה, א"כ עיקר ענינו הוא לטובת אנשים ולתועלתם, שלא יכשלו בו, שוב בלא"ה הוה כמצוה שבין אדם לחבירו, שלא הקפידו אצלה על הכונה כדברינו למעלה. אמנם התוס' בשבת (כ"ה ע"א) ד"ה כך חולקים על פירש"י שהבאנו, דה"ט שיש לשרוף תרומה טמאה שלא ליתי לידי תקלה, וס"ל דה"ט שיש לשרוף תרו"ט משום דדמיא לקודש עיי"ש, ולדברי התוס' ל"ל כדברינו. ועיין סוטה (ת' ע"א) ברש"י ותוס' שכתבו, דמה"ט אין עושין מצות