אבני חפץ כה

לענין שיפטור ממלקות, אף שבאמת אינו משלם, וזה משום שמה שפטרה התורה את האדון מתשלומין, דכל מה שקנה עבד קנה רבו, הוה כאילו שילם. אמנם בעיקר הדבר הנוגע לעניננו, כבר כתבתי, דבלא"ה הדבר ברור דהתקנה היתה דק עד"ז להכריח את צד השני לקיים את השידוך, דלולא זאת לא הי' צורך בכל התקנה וכמו שביארנו

ז) וכאשר התבוננתי עוד בזה עלה במחשבתי רעיון נפלא להוכיח דהתקנה היתה ע"כ רק עד"ז, להכריח את הצד השני שיקיים השידוך, ולא לבד לפטור את הצד שרוצה לגרוע שליש מחיוב קנס, דלכאורה יש להבין כל עיקר התקנה שתקנו דאם גורע שליש מהנדן ל"ל בה, מה זה הגבול שגבלו שליש דוקא, ומדוע לא תפסו בהתקנה פחות או יותר מש משליש

ונראה לי בזה השערה נאותה דבדיוק תפסו רק שליש דוקא, דבאמת כל עיקר לקיחת הנדן מצד החתן הוא דבר שאין רוח חכמים נוחה הימנו, דזה מיחזי כנושא אשה לשם ממון, ועיין ברמ"א אה"ע סי' ב' ס"ק א' שכ', דהממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון עיי"ש, אכן מחמת כובד הזמנים ומצוקת העתים התירו פרושים את הדבר, ונעשה להרגל שמבטיחים נדוניא להחתן, וזה. כדי לתת לו היכולת להמציא לעצמו מקור לפרנסתו ופרנסת ביתו, אשר זה קשה מאד ודורש דמים, וא"כ אם הבטיח צד הכלה להחתן נדוניא ולא יתנו לו כפי המדובר, והוא ידקדק כחוט השערה, וירצה בשביל זה להתיר השידוך, יהי' נראה זאת באמת כאילו כל כונתו בעשיית השידוך הי' אך בשביל ממון, וזה לא יתכן להיות נושא אשה לשם ממון, וע"כ כדי להוציא את עצמו מהחשד הזה, מהראוי שהחתן יותר קצת מהנדן ויקח גם פחות כשהצד השני אין ביכלתו לסלק כפי שהתחייב במילואו, ובזה יתברר שהקשר לא נעשה אך בשביל הממון שהבטיחו לו, דהא לוקח גם פחות מכפי שהבטיחו לו לתת. והנה מצאנו דכדי לצאת מן החשד מהראוי לותר שליש והוא במשנה דכלאים פ"ז ו' עיי"ש, האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו קוצרו אפי' במועד, עד כמה הוא נותן לפועלים עד שליש, וביאר הרע"ב שם, דעד שליש ממה ששוין פירות הכרם ותבואת השדה יתן לפועלים כדי לעקור הכלאים מיד, (וזה משום מראית עין שלא יהא נראה כמקיים כלאים בכרם), יותר מש משליש שיווי פירות הכרם ותבואת הזרע לא יתן אלא ימתין עד שיקצור כדרכו, ועיין תוס' סוכה (ל' ע"ב) ד"ה וקרקע, אלמא דכדי לצאת מהחשד מחויב האדם לותר שליש משיווי הדבר, וע"כ אחרי אשר לפי דברינו החוב מוטל על החתן להוציא עצמו מהחשד שלא יהי' נראה כנושא אשה לשם ממון, לכן גבול גבלו מתקני התקנה שאם הגרעון שרוצה הצד השני לגרוע מהנדן עולה רק שליש מחויב החתן לותר, דעד שליש יש לותר כדי לצאת מן החשד, יתר מכאן אינו מחויב לותר, דיותר משליש אין האדם מחויב לותר בשביל מראית עין וחשד, וזה השערה נפלאה. וכיון שכן ממילא זכינו לדין דהתקנה ע"כ היתה שהחתן מחויב לקיים השידוך כשפוחתין לו שליש מהנדן ולא לבד לפטור את זה מקנס, דלולא זאת מה הועילו חכמים בתקנתן שכל עיקרה, לפי דברינו, לא נאמרה רק שיצא החתן מחשד נושא אשה לשם ממון, ואם אינו מחויב לקיים השידוך לא הועילו כלום והענין נכבד. ועיין בספרי הדרש והעיון פ' וישב מאמר קפ"ד שכתבתי עוד השערה נאותה בזה מדוע תפסו בהתקנה רק שליש עיי"ש

ח) ודע דבגוף ההשערה שכתבנו, דה"ט שתקנו התקנה דאין לבטל השידוך כשפוחתין שליש מהנדן, כדי שלא יהי' נראה כנושא אשה לשם ממון. לפום ריהטא יש להתוכח, דזה ניחא כשצד הכלה רוצה לגרוע שליש, אז אמנם נכונה התקנה, שהחתן מחויב לקיים השידוך שלא יהי' נראה כנושא אשה לשם ממין, אבל מדוע כשצד החתן רוצה לגרוע שליש מההתחייבות, מחויב צד הכלה לקיים השידוך, הרי אצל הכלה ל"ש הטעם הזה. אכן כאשר התבוננתי בזה ראיתי בי אדרבה בדברינו יעלה בידינו מרגניתא טבא, להבין לשון התקנה כפי שהוא מובא בס' חוקי משפט אות ס' דיני סרסור סעיף נ"ב, וזה לשונה: ובענין הסילוק אם נותנים לחתן ב' חלקים הוא מסולק, ויש לדקדק אמאי הזכירו רק כשנותנים לה להחתן ב' חלקים, והיינו כשהגרעון הוא חוב הכלה, ולא הזכירו ג"כ כשנותנים להכלה ב' חלקים, והיינו שהגרעון הוא מצד החתן שאז מחויב צד הכלה לקיים השידוך. ולפי דברינו הענין נכבד, דכיון שטעם התקנה היא לצאת מהחשד של נושא אשה לשם ממון, לכן באמת ל"ש התקנה רק כשהגרעון הוא מצד הכלה, שאז החתן מחויב לקיים השידוך, אבל לא להיפוך כשהגרעון הוא מצד החתן, שאז אמנם אין צד הכלה מחויב לקיים השידוך, דאצל הכלה ל"ש הטעם הזה וכמ"ש. אכן מרגלא בפומא דאינשי דהתקנה היתה הן כשהגרעון מצד הכלה והן כשהגרעון מצד החתן, וכפי הנראה הלשון אם נותנים להחתן וכו' דהתקנה הוא לאו דוקא, וה"ה כשהגרעון הוא מצד החתן. ונקטו אם נותנים להחתן וכו', משום דעפ"י הרוב מכנסת הכלה נדוניא להחתן, וגם לפי השערתנו י"ל, דאם אמנם שעצם התקנה יש לה מקום כשהגרעון הוא מצד הכלה וע"ד שאמרנו, מ"מ משום לא פלוג תקנו ג"כ כשהגרעון מצד החתן, ואמרו בדרך כלל דבשביל גרעון שליש אין לבטל השידוך, יהי' מאיזהו צד שיהי', וכדוגמא שמצאנו בכתובות (נ"ב ע"ב) גבי כתובת בנין דכרין דפריך ואימא היכא דכתב אב לכתוב בעל היכא דלא כתב אב לא לכתוב בעל, ומשני לא פלוג רבנן, וה"נ י"ל כן, ועכ"פ פשטות לשון התקנה אם נותנים להחתן ב' חלקים הוא מסולק מורה ג"כ שהוא מסולק לגמרי, ומחויב לקיים השידוך וזה כמו שכתבתי וכן נלפע"ד. ואם אמנם כי יראתי לנטות מדעת מרן א"ז מאוה"ג זצלה"ה, ומי יבא אחרי המלך, אבל בטוח אני בצדקתו וקדושתו כי לא ירע לו וכאב את בנו ישא פני וירצני

סימן יב

דרוש לשבת הגדול שנת תרע"ט בבהכ"נ הגדול דק' סאמבור (עת צר לנו מקול תרועת מלחמה אשר סביבותינו, המקום ירחם)

בפסחים (נ"ט ע"ב) ר' כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר, עד בוקר הוא