אבני חפץ כב

הי' הכונה ביו"ט איך מותר לשרוף והרי הבערה היא אב מלאכה

ולדברינו למעלה י"ל בדרך חריף בהקדם מה שהקשה הגאון בעהמ"ח שו"ת רמ"ץ האבדפ"ק סאמבור זצ"ל (הובא בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"א סי' מ"ה אות י') בהא דפשיטא לי' לר"ע דביו"ט אסור לשרוף החמץ משום דהבערה היא אב מלאכה, ומכח זה מדייק דתשביתו היינו מעיו"ט, דילמא לעולם תשביתו היינו ביו"ט, והא דמותר לחלל יו"ט בשריפת החמץ. משום דעדל"ת, כאשר כן העיר גם במג"א סי' תמ"ו, ואי דיו"ט הוה עול"ת ואין עשה דוחה לתו"ע הרי התוס' הקשו (בדף ה' ע"א) ד"ה דהא, שיהא חייבין כרת על השבתת שאור כיון דאיתקש לאכילת חמץ, ותי' בצל"ח דלא נוכל לומר דעל השבתת שאור יהי' חייבין כרת דבע"פ שאז היא שעת ההשבתה ע"כ א"א לחייב כרת דאז גם על אכילת חמץ אין חייבין כרת, וכיון שא"א לחייב כרת בע"פ אשר אז היא עיקר שעת ההשבתה, ממילא גם בפסח א"א לחייב, דלא יתכן שבשעת ההשבתה לא יהי' חייבי' ולאחר מיכן יהי' חייבין עיי"ש, ונמצא דאם נאמר דתשביתו היינו ביו"ט ולא בעיו"ט שפיר יהי' חייבין כרת על השבתת שאור דאז חייבין גם על האכילה, ושוב י"ל דעשה דתשביתו תדחה ליו"ט אף דיו"ט הוה עול"ת, כיון דהוה עשה שי"ב כרת ועשה שיב"כ דוחה אפי' לתו"ע כמ"ש התוס' בזבחים (ל"ג ע"ב), וזה קושיא מושכלת

ד) ובישוב קושיא זו נראה, דה"ט דעשה דתשביתו לא תוכל לדחות ללתו"ע דיו"ט, כיון דנשים חין מוזהרות בעשה זו דהוה מעשהז"ג כדברינו למעלה, וא"כ הו"ל עשה שאינה שוה בכל, ועשה שאינה שוה בכל לא אלימא למדחי ל"ת השוה בכל, ואף אם נניח דעשה דתשביתו כיון שיש בה כרת (דהא השתא קיימינן בסברא דתשביתו היינו ביו"ט וממילא יש להקשות השבתת שאור לאכילת חמץ. ואיכא חיוב כרת בהשבתת שאור וכאמור למעלה) אלימא למדחי לל"ת אף שאינה שוה בכל, מ"מ י"ל כיון שבאמת יש כאן לדחות עול"ת, ורק כיון דתשביתו הוה עשה שי"ב כרת אנו רוצים לומר דחמורה ודוחה אפי' לתו"ע, הנה המעלה שיש בעשה שיש בה כרת לא אלימא רק לעשות פעולה אחת היינו שתדחה לתו"ע או שתדחה ל"ת השוה בכל אף שהיא אינה שוה בכל, אבל לעשות שתי הפעולות ביחד, היינו לדחות לתו"ע וגם ל"ת השוה בכל, אף שהיא אינה שוה בכל, זה גם עשה שי"ב כרת אין בכחה לפעול, וכיוצא בזה כתבתי בספרי מטה אהרן צד ע"ט, לענין הא דנקטינן דעשה דרבים דוחה לל"ת אף שלא בעידנא, וכמו כן נקטינן דעשה דרבים דוחה ללתו"ע, וכתבתי דאם יזדמנו שני הצדדים ביחד, והיינו שיהי' מהצורך לדחות עול"ת וגם שלא בעידנא, זה גם עשה דרבים לא תוכל לפעול, דהמעלה שיש בעשה דרבים לא אלימא רק לפעול פעולה אחת, היינו או לדחות לתו"ע או לדחות ל"ת גרידא שלא בעידנא, אבל לעשות שתי הפעולות ביחד, היינו לדחות לתו"ע וגם שלא בעידנא זה גם עשה דרבים לא אלימא, ואם כי הדברים נכונים בעצמותם, יש להביא קצת דוגמא לזה מדברי התוס' מנחות (ז' ע"א) ד"ה א"ר יוחנן שכתבו, דאף דכ"ש מקדשין שלא מדעת וה"ה דמקדשין שלא בזמנם מ"מ בשתיהם ביחד והיינו שלא בזמנם ושלא מדעת אין מקדשין עיי"ש, והענין הוא דחשיבות הכ"ש אינו יכול לפעול רק פעולה אחת, או לקדש שלא בזמנו או שלא מדעת, אבל לא אלים לפעול שתי הפעולות האלה ביחד, וה"נ חשיבות העשה שי"ב כרת לא אלים רק לפעול פעולה אחת, היינו או לדחות לתו"ע או ל"ת השוה בכל גרידא אף כשהיא אינה שוה בכל, אבל שתי הפעולות ביחד, היינו לדחות לתו"ע כשהיא אינה שוה בכל והל"ת שוה בכל, זה אין בכחה, וכעין זה מצאנו ג"כ בדברי התוס' חגיגה (כ"ג ע"ב) ד"ה והא, שכתבו דמה שאמרו במנחות כ"א, יצאו עצים ולבונה שאין מקבלין טומאה, ר"ל בלא הכשר, ואע"ג דחבת הקודש מכשרת, מ"מ כיון דעצי חולין לא מקבלי טומאה דאורייתא אפי' בהכשר, א"כ י"ל דלא מרבינן אלא בהכשר והסברא. דחבת הקודש לא אלימא לעשות רק פעולה אחת, והיינו או לעשות דבר שלא הוכשר כהוכשר או לעשות דבר שאינו אוכל כאוכל, אבל לעשות שתי הפעולות ביחד והיינו לעשות דבר שאינו אוכל, כגון עצים ולבונה, כאוכל וגם לפטור מההכשר בחדא מחתא, זה לא אלימא, ולכן גבי עצים ולבונה שוב בעינן הכשר, ולא אלים חבת הקודש לאפוקי מחיוב הכשר, וזה מתאים ג"כ לדברינו. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר קצ"ז אות ד', שכתבנו ענין דומה לזה לענין חשיבות המצוה, דבכחה לפעול רק או על האיכות או על הכמות, אבל לא על האיכות והכמות ביחד, והבאנו סמוכין לזה מדברי התוס' בב"מ י"ב ד"ה אי שכתבו דאין סברא שיתקנו רבנן שתי זכיות עיי"ש. אמנם כבר כתבנו בשם השאג"א, די"ל דנשים מוזהרות בעשה דתשביתו, כיון דמוזהרות בלאו דב"י, וכיון שכן ל"ה כלל עשה דתשביתו עשה שאינה שוה בכל, אכן זה דוקא אם נאמר דב"י ל"ה להנל"ע, אבל אם נאמר דב"י הוה להנל"ע, גם בב"י נשים אין מוזהרות, ולפמ"ש למעלה בשם הגאון רעק"א זה תליא אם אב"ח אלא שריפה, אז ב"י הוה להנל"ע דתיקון העשה מועיל למפרע, אבל אם נאמר דהשבתת חמץ בכ"ד ל"ה ב"י, להנל"ע, דתיקון העשה אינו מועיל רק להבא אבל לא למפרע וכמ"ש

ה) והשתא דאתינא להכי יתישבו קושית הפנ"י וכן הקושיא השני' שהבאנו בדרך מושכל, דרבא דמדייק מר"ע דס"ל אב"ח אלא שריפה, אין כונתו לדייק מפשטות דברי ר"ע מדקאמר דתשביתו היינו מעיו"ט דאילו ביו"ט הי' אסור מטעם מלאכה ביו"ט, ש"מ דאב"ח אלא שריפה, דמזה אה"נ דאין ראי', די"ל דלעולם השבתת חמץ בכ"ד ואפי"ה אסור ביו"ט, מטעם אחשבי', או די"ל דגם שריפה בכלל, אבל ה"ה דמועיל השבתה בכ"ד ג"כ וכמ"ש למעלה, ורק הדיוק של רבא הוא כדרך זה, מדאמר ר"ע דתשביתו היינו מעיו"ט, דאילו ביו"ט הי' אסור משום מלאכה, וקשה הא אפי' הוה מלאכה ג"ל הי' צריך להיות מותר ביו"ט מטעם עדל"ת, ואף דהוה עול"ת הרי אם תשביתו ביו"ט יש בעשה דתשביתו כרת ועשה שי"ב כרת דוחה לתו"ע, וצ"ל דר"ע ס"ל דעשה דתשביתו לא תוכל לדחות עול"ת דיו"ט משום דהוה עשה שאינה שוה בכל דליתא בנשים דהוה מעשהז"ג, וקשיא אמאי לא יהי' נשים מוזהרות בעשה דתשביתו מכח הלאו דב"י וצ"ל דנשים ליתנייהו גם בלאו דב"י, כיון דהוה להנל"ע, וכיון שכן דר"ע ס"ל דב"י הוה להנל"ע, א"כ בזה עצמו נכלל דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאילו הי' ס"ל דהשבתת חמץ בכ"ד, ל"ה ב"י