אבני חפץ כ

שלא שימש רק בתור סגן וממלא מקום, אין בזה ענין חזקה כלל ורשות לדחותו בכל עת שירצו, דסגן לאו ממונה הוא וכמ"ש, וכן יש להסתייע ממה שמצאנו שהתקינו לכה"ג בכל שנה ז' ימים קודם יוה"כ כהן אחר לשרת במקומו אם יארע בו פסול דהיינו סגן וכדאיתא בריש יומא, ולא מצאנו שאם פעם אחת התקינו לו סגן שכבר יהי' זה הסגן ממונה לעולם שאם יארע פסול בכה"ג יעמוד וישרת

ד) הן אמת שבזה גופא אני מסופק קצת, דדילמא דוקא כשלא אירע פסול לכה"ג אז אמנם התקינו לו בכל שנה סגן חדש, אבל אם אירע בו פסול פעם אחת והסגן שמש במקומו. אולי כבר נעשה סגן לחלוטין להיות תמיד מוכן לשמש כשיארע פסול בכה"ג ולא מנו עוד סגן אחר, וה"ה דגם בנ"ד י"ל דכיון שכבר שימש השני בתור סגן השוחט זכה בזה להיות ממלא מקומו תמיד ואין לדחותו. וכאשר התבוננתי בזה אמרתי להעיר מדברי הש"ס ביומא (מ"ב ע"א) אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו וכו', ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו, שני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט. ובדף י"ג שם ע"א אר"י אמר רב הלכה כר' יוסי, ומודה ר' יוסי שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו, ובהשקפה ראשונה דקדקתי טובא, אמאי לא קאמר דמודה ר' יוסי, דאם אירע עוד הפעם פסול בכ"ג שחוזר לעבודתו, ומשמע דבכה"ג שאירע פסול בכ"ג באמת אינו חוזר, ורק כשמת כ"ג חוזר, ובטעם הדבר מדוע כשמת כ"ג חוזר לעבודתו וכשאירע בו פסול אינו חוזר י"ל, כיון דהא דהשני אינו ראוי לכ"ג הוא משום איבה כדאיתא בש"ס. א"כ קאי הש"ס בסברא דהטעם הזה שייך גם כשאירע שנית פסול בכ"ג ולכן אינו חוזר, משא"כ כשמת כ"ג ס"ל דל"ש בזה טעם איבה וכמו שאמרו בש"ס שם מ"ד הו"ל צרה מחיים קמ"ל, ולכן חוזר, ויש להביא סמוכין לזה מדברי התוס' בנזיר (מ"ז ע"ב) ד"ה מרובה שכתבו, דגם כשגלה כה"ג אין זה ששימש במקומו ביוה"כ מתמנה תחתיו, דכל ימי חייו של הראשון אין השני מתמנה תחתיו אף כי יצא בגולה משום איבה עיי"ש, וה"ה שי"ל דגם באירע בו עוד הפעם פסול בכה"ג אין זה מתמנה תחתיו, ואפי' אם נניח דאם אירע שנית פסול בכה"ג הוה כמת שהסגן חוזר לעבודתו. ומה דקאמר הש"ס, ומודה ר' יוסי שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו, ה"ה ג"כ שאם אירע בו פסול בכה"ג שחוזר לעבודתו, אבל הרי גם בהא דקאמר בגמרא, שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו, י"א דל"ה חוב רק רשות והיינו שאין השני זוכה מן הדין במשרת כה"ג, רק רשות הוא שרשאין למנותו ואין בזה משום איבה, אכן אם אין רוצין למנותו אין מחויבין למנותו, ועיין בשעה"מ פ"א מה' עבודת יוהכ"פ ה"ג שהביא, בשם הרנ"ח שנסתפק בזה, ובשעה"מ שם צדד דל"ה רק רשות, ורק כשהשני הוא משוח בשמן המשחה, ואם ימנו לאחר לא יהי' רק מרובה בבגדים, דבנתים נגנז שמן המשחה אז השני זוכה מן הדין ואפי' כשהניח הראשון בן שהדין שהבן קודם נגד השני, מ"מ בכה"ג השני קודם עיי"ש, ובאמת מלשון הש"ס עצמו ביומא שם יש להסתייע, דמה שאמרו דאם מת ראשון השני חוזר לעבודתו ל"ה רק רשות ולא חוב, דמקשה ע"ז פשיטא דהשני חוזר לעבודתו, ומשני מ"ד הו"ל צרה מתיים קמ"ל, ואם נאמר דמה שאמרו שאם מת ראשון השני חוזר לעבודתו הוה חוב. כלומר שמן הדין הוא זוכה ולא אחר, הרי טובא קמ"ל בזה, דתובה למנותו ולא זולתו, וע"כ דל"ה רק רשות, וא"כ גם באירע צו פסול שנית, אפי' אם נניח דדמי למת ראשון שהשני חוזר לעבודתו, מ"מ ל"ה רק רשות ולא תובה, ואם לא הי' רוצים כן י' רשאין לדתותו, וה"ה גם בנ"ד בודאי הי' ראשון לדחות השו"ב הנעדר שלא יהי' סגן עוד בכל עת שהי' רוצים, וא"כ פשיטא שאין לבנו שום טענת חזקה כזה דלא עדיף מגברא דאתי מחמתי' וכדוגמא שמצאנו בב"מ (ק"א ע"ב). זבני' או אורתי' או יהבי' במתנה א"ל לא עדיפת מגברא דאתית מיני' וז"ב

ה) עוד נלפע"ד להעיר בזה ולצדד, דגם האב לא הי' לו שום טענה אם הי' רוצין לדתותו, ומכש"כ שאין להבן שום טענת חזקה בזה וכמ"ש, דבאמת גם בשו"ב קבוע שקבלוהו סתם בלי שום זמן קבוע ורוצים לסלקו הי' הדין נותן שיכולים לסלקו, דסתם לאו לעולם משמע, כדאיתא בחו"מ סי' ס' סעיף ג'. שיש בזה ב' דיעות והממע"ה, ועיין בסמ"ע שם מ"ש בזה ובתומים שם מ"ש לחלק בין התחייב לעני, שיש בזה תורת נדר מטעם צדקה וסתם נדרים להחמיר, ולכן נקטינן דסתם לעולם משמע, ובין חיוב סתם במקום דל"ש נדר שיש בזה ספק אם משמע לעולם, ונקטינן דהממע"ה עיי"ש, וכ"כ בתשו' ח"ס חחו"מ סי' ט', ועיקר הטעם שאין יכולין לסלקו הוא ממנהגא, כיון שהמנהג הוא שכל המינוים של הקהל המה לעולם, וכל קהל ע"ד המנהג הוא עושה, ועיין בפמ"ג בא"ח א"א סי' נ"ג ס"ק ל"ג שכתב דבש"ץ אם קבלוהו סתם הוא על כל ימי חייו, וגדולה מזו כתב בתשו' ח"ס או"ח סי' ר"ו לענין רב, דאפי' אם קבלו אנשי, העיר אותו בפירוש על זמן קבוע ג"כ הוה הקבלה לעולם. שכן הוא המנהג שמקבלין לעולם ומהי שכותבין בכתב הרבנות על שלש או חמש שנים זה לטובת הרב, משום שאסור להשכיר עצמו על יותר מג' שנים, כדאיתא בש"ע ח"מ סי' של"ג ס"ג לענין מלמד ופועל דהמשכיר עצמו על יותר מג' שנים יצא מכלל פועל ונכנס לכלל עבד, ואסור למכור עצמו לעבד עברי עיי"ש. וכיון שכל עיקר הדבר, הוה ממנהגא, א"כ זה דוקא בממונה קבוע, אבל בממונה שאינו קבוע כדוגמת הענין שאנו דנין עליו, בשוחט שהי' ממלא מקום השוחט השני בנסעו למרחקים. בזה ל"ש מנהג דהוה דבר שאינו מצוי ובדבר שאינו מצוי ל"ש מנהג, כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ץ ס"ק ג' וסי' רס"ד, ס"ק ב', ועיין בחו"מ סי' של"ב סעיף א' ברמ"א ובש"ך שם ס"ק ב', ובודאי הי' יכולין לדחותו ובכל עת שהי' רוצין, ומכש"כ שאין לבנו הבא מחמתו שום טענה חזקה, כנלפע"ד ברור

ו) ודע דכל עיקר הדבר המוזכר בשאלת מעכת"ה שהשו"ב בעיר לוקח לו שו"ב במקומו לא יתכן, רק אם אנשי העיר והרב מרא דאתרא בראשם לא איכפת להו באיזהו שו"ב יבחר השו"ב דמתא למלא מקומו במשך הזמן שלא יהי' בביתו, ומסכימים שיבחר לו ממלא מקומו כטוב בעיניו, אבל אם אין מסכימים לזה בודאי אך בהם תלוי מינוי השו"ב שיעמוד במקום השו"ב ואין לזה השו"ב שום דיעה בזה מי יעמוד במקומו. ואם כי הדברים פשוטים, יש להביא דוגמא להם, ממה שמצאנו בכ"ג שהתקינו לו כהן אחר ז' ימים קודם יוה"כ, והיינו שהציבור התקינו לו. ולא