אבני חפץ קצה

יש להביא עוד רבים. ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש הר"ש בפ"ד דמכשירין משנה א', דהשותה לשתות בפיו ובשפמו. כיון שא"א לו לשתות אם לא שיגיעו המים בשפמו הוה כאילו אחשבינהו עיי"ש, וה"נ י"ל כיון דא"א לקבל הנזירות לדבר אחד רק אם מקבל מקצת נזירות בזה עצמו מקבל כל הנזירות, הוה כאילו קיבל כל הנזירות, ועבר ג"כ משום בל יחל. ועיין ב"ב (ס"ג ע"א), כיון דאמר לי' ע"מ שמעשר ראשון שלו, שיורי שיירי' למקום מעשר, וביאר ברשב"ם שם כיון דמתני והתנאי אינו מועיל אלא ע"י שיור, אמרינן דשייר מקום מעשר עיי"ש, וה"נ כיון שהנזירות לאותו דבר ל"מ רק בצירוף הנזירות לשאר דברים, אמרינן דקיבל כל הנזירות והר"ז בכלל אמירתו וכמ"ש

ד) עוד נ"ל להעיר בחקירת המנ"ח שהבאתי, מהא דאיתא בנזיר (ב' ע"ב), האומר אהא הר"ז נזיר, וכגון שנזיר עובר לפניו, ומקשה ודילמא לפוטרו מן קרבנותיו קאמר, ומשני דקאמר בלבו, וכתבו התוס' שם דאף שקבלה בלב בנזיר אינו כלום, דכתיב כי יפליא שיפרש בפיו, מ"מ כי נזיר עובר לפניו ופירש בשפתיו אהא, ובלבו חשב להיות נזיר, מחשבת הלב מהניא וכו' עיי"ש, וה"נ י"ל כיון דאין נזירות לחצאין, אם קיבל עליו דבר אחד, חשוב זאת כאילו פירש בפיו דבר אחד, ובלבו חשב להיות נזיר לגמרי, ומהני מחשבת הלב לעשותו נזיר לכל דבר. אמנם לפ"ז הי' מקום לחלק ולומר, דאם קיבל עליו נזירות לדבר אחד והשאר לא הזכיר, כדוגמא שמצאנו בנזיר (ג' ע"ב) במתניתין, שאמר הריני נזיר מן החרצנים או מן הזגים או מן התגלחת או מן הטומאה, שהדין שכל דקדוקי נזירות עליו, משום שאין נזירות לחצאין, או כדוגמא שאיתא במשנה שם (דף י"א ע"א) שאמר יודע אני שיש נזירות, אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, שבזה אמנם י"ל דאף שלא הוציא בפיו יתר הפרטים, מ"מ כיון שא"א לצייר נזירות לחצאין חשוב זאת כאילו אמר בשפתיו, דעכ"פ לא אמר ההיפוך, אבל אם אמר בפי בפירוש שאינו רוצה לקבל עליו נזירות רק לדבר אחד ולא לשאר דברים, וכדוגמא שמצאנו בנזיר שם במתניתין, שאמר הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה יין ומיטמא למתים, שאם אמנם שהדין שם ג"כ דהוה נזיר לכ"ד, ואפי' ר"ש דס"ל דיש נזירות לחצאין, מודה בזה כדאיתא במשנה שם, מ"מ ל"ש לומר דהוה בכלל קבלתו לענין שיעבור בבל יחל, כיון דבפירוש אמר שאינו רוצה לקבל עליו נזירות רק לפרט הזה ולא לשאר דברים, ולכן באמת בכה"ג אינו עובר בבל ייחל. ויש לדמות זאת למ"ש הפוסקים לענין כונה במצות, דאף דמצאצ"כ, מ"מ אם מכוין בפירוש שלא לצאת לא יצא, עיין בר"נ סוף ר"ה ובב"י או"ח סי' תקפ"ט, וה"נ אם אמר סתם שמקבל הנזירות לדבר אחד, נכלל באמירתו כל הנזירות ועובר בבל יחל, אבל אם אמר בפירוש שאינו מקבל הנזירות רק לדבר אחד ולא לשאר דבר, נהי שחל כל הנזירות, משום שאין נזירות לחצאין, אבל אין זה בכלל האמירה, ואינו עובר בבל יחל

ה) עוד אני אומר בזה רעיון נכון דהנה בטעם הדבר, מדוע אם קבל עליו נזירות בדבר אחד חל עליו נזירות לגמרי, י"ל כמו דאמרינן בקידושין (ז' ע"א) דאם הקדיש בבהמה אבר שהנשמה תלוי' בו כל הבהמה קדושה, משום דפשטה קדושה בכולה, ה"נ גם קיבל נזירות בדבר אחד פשטה נזירות בכולה. ויש להסביר עוד הדבר ביותר עפ"י דברי מהרי"ט בסי' נ"ג, שכתב דבנזיר גופו נתפס ונתקדש בקדושת נזיר דומיא דכהן עיי"ש, וא"כ בקיבל נזירות במקצת, קדושת הנזירות מתפשטת בכולו והוה נזיר לכ"ד, ולפ"ז כמו התם כשהקדושה מתפשטת היא חלה לכל דבר, ובודאי יעבור בבל תאחר אם לא ימסור הבהמה להקדש, וה"נ כשהנזירות מתפשטת היא חלה לכל דבר, לענין שיעבור על בל יחל על כל פרטי הנזירות. אכן כאשר התחקיתי בזה נתעורר בלבי דערבך ערבא צריך, וגם שם כשהבהמה נתקדשה ע"י התפשטות הקדושה יש להסתפק, אם שייך בל תאחר כיון שקדושת הבהמה ל"ה מחמת הקדישו והוצאת שפתיו, ואם אמנם שאבר אחד הקדיש, אבל הרי האבר הזה לבדו לא יוכל למסור, וכל הבהמה הרי הוא לא הקדיש ול"ש לומר שמאחר מלשלם את נדרו

ו) ואני מסופק עוד, אם בכה"ג שפשטה קדושה בכולה שייך דין מעילה. ונראה להעיר בזה מדברי הרמב"ן בב"ב ע"ט (כפי מה שהבין דבריו בקצוה"ח סי' ר') דמה"ט אם הקדיש בור מועלין בו ואין מועלין במימיו אף שחצר ההקדש קונה, דמעילה ל"ש רק בדבר שהוקדש ע"י אדם בפה, אבל לא מה שהוקדש מעצמו עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל, כיון שקדושת יתר הבהמה ל"ה ע"י אדם, רק ממילא ע"י התפשטות הקדושה ל"ש בזה דין מעילה, ולפ"ז אולי גם לענין בל תאחר י"ל כן, דל"ש רק כשהקדיש בפה, אבל לא כשנתקדש מעצמו, ומזה יש למצוא גם סמוכין לחקירת המנ"ח הנ"ל, דכמו דל"ש מעילה בקדושה הבאה מעצמה לדברי הרמב"ן, וזה משום שענין מעילה שייך דוקא בקדושה הבאה ע"י אמירה בפה, ה"נ איסור בל יחל ל"ש רק בנזירות הבאה ע"י קבלת האדם בפה, אבל לא בנזירות המתפשטת בעצמה, וכאמור

ז) וראיתי בספר מצפה אריה מהדו"ת חיו"ד סי' ע"ט שנסתפק בהא דקיי"ל דמתפיסין בדבר הנדור ולא בדבר האסור, איך הדין אם התפיס בבהמה שהקדיש בה אבר שהנשמה תלוי' בו, שהדין שמתפשטת הקדושה בכולה, אי חשוב זאת ג"כ דבר הנדור, או דילמא ל"ה רק דבר האסור, כיון שהקדושה ל"ה מחמת נדרו, רק מחקי התורה שאמרה שפשטה קדושה בכולה, ול"מ ההתפסה. ולדעתי יש לפתור זאת ג"כ מדברי הרמב"ן שהבאנו, דכמו שאין מעילה בקדושה הבאה מעצמה, וזה משום שענין מעילה ל"ש רק בקדושת פה, היינו ע"י נדר, והיכי שהקדושה באה מעצמה, אף שהוא הי' הגורם לזה (כגון שם שהקדיש הבור), לא חשוב קדוש ע"י אמירת פיו, ה"נ כיון שהקדושה באה מעצמה ע"י התפשטותה, ל"ח זאת כקדושה הבאה מחמת נדר פיו רק כדבר האסור מאליו, ואין מתפיסין בו

ח) ובספר מצפה אריה שם נסתפק עוד לפמ"ש התוס' קידושין (ז' ע"ב) ד"ה חצייך, דגם בקידושי חשה אמרינן פשטו קידושין בכולה, איך הדין בקידש אשה האסורה לו, אם בכה"ג אמרינן ג"כ פשטו קידושין בכולה. ויש להעיר בזה מדברי השעה"מ פ"ה מה' עירוכין הי"ז, שכתב דבמקדיש בע"מ ל"ש לומר פשטה קדושה בכולה, משום דהקדש גרוע הוא, דע"י עבירה הוא בא, ואי לא דגלי קרא מסתברא דלא קדוש כלל, השתא דגלי לי קרא, תפסת מועט תפסת, ודי להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו עיי"ש, וה"נ בקידושי אשה באיסור, כיון שהקידושין גרועים, נהי דגלי קרא דתפסי, אבל די שיתפסו על מה שקידש, ולא שימשכו עוד מחוץ לזה, ול"ש בזה לומר פשטו קידושין בכולה: