אבני חפץ קצד

טעמא מאי אמר רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, משום תקנתא דידי, אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי עיי"ש, וה"נ יכול הנתבע לומר, אנא בהאי תקנתא שאמרו שאין להכריח את הנתבע לדון במקום התובע, ורק התובע הולך אחר הנתבע, לא ניחא לי, ורוצה אני לדון דוקא במקום התובע

ב) ומצאנו כן לענין כמה דברים שנאמרו לטובת האדם, ואם אינו חפץ בהם רשות בידו לותר עליהם, ולדוגמא עיין בשו"ת הראנ"ח סי' ג' שכתב, דאף דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד, אם קבלי והבע"ד רוצה לקיים העדות שקבלו שלא בפניו רשאי, ואף אם הצד השני שהי' בשעת קבלת העדות רוצה כעת לבטל העדות, לאו כל כמיני', דלא אמרו אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד רק לתועלת זה שלא הי' בשעת קבלת העדות, ואם הלה אינו רוצה בתועלת הזה רשות בידו, ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ג' שפסק ג"כ הכי, ועיין במחנה אפרים ה' קנין מעות ס' א' שכ', דמה"ט י"ל דאם התנו לקנות בכסף כסף קונה, דעיקר הטעם דל"מ קנין כסף הוא רק לטובת הלוקח, שלא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעלי', אם הלוקח אומר אי אפשי בתק"ח ומתנה שיקנה בכסף שפיר מהני עיי"ש, וזה מתאים לעניננו. ויש להביא ג"כ דוגמא לזה מדברי הש"ס בגיטין (נ"ב ע"א) זול לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וביאר ברש"י שם דליפוי כח עשאום כהקדש ולא להרעת כח עיי"ש, וה"נ י"ל דליפוי כח של הנתבע אמרו דהתובע הולך אחר הנתבע ולא להרעת כח במקום שאינו רוצה בזה, וכאמור

ג) ויש לעיין, כיון שמה שהנתבע רוצה לילך למקום התובע ולדון שם הוא לטובת התובע, א"כ שוב יוכל התובע לומר, אי אפשי בטובה זו ורוצה אני לדין בעיר של הנתבע. אכן זה אינו, לפי המבואר במרדכי פ' שני דייני גזרות הובא בתומים סי' ק"ב ס"ק ג', דאי אפשי בתקנת חכמים ל"ש לומר רק להחזיק מה שבידו, אבל לא להוציא, ודייק כן מדברי הגמ' בב"ק (ז' ע"ב), דה"ט דאם אמר הבע"ח תן לי זיבורית טפי פורתא שומעין לו, משום דאל"כ אתה נועל דלת בפני לוין, ול"א בפשיטות דה"ט דשומעין לו משום דיכיל לומר א"א בתק"ח, וזה מפאת דלהוציא ל"ש לומר א"א בתק"ח עיי"ש, וא"כ ה"נ הנתבע שהוא מוחזק שפיר יכול לומר א"א בתק"ת, אבל התובע שרוצה להוציא מהמוחזק לא יכול לומר כן

ד) עוד יש לדמות זאת למ"ש הרמב"ן הובא בקצוה"ח סי' פ"ח ס"ק ט', דבזה אומר חייב אני לך וזה אומר אינך חייב לי אוקי ממונא ביד המוחזק, ועיי"ש בקצוה"ח דמה"ט בטענו חטין, והודה לו בשעורין פטור, דאין להוציא מיד המוחזק, אבל אם תפס לא מפקינן מני', וכיוצא בזה כתב הרשב"א בגיטין (מ') דבתרתי הודאות דסתרי יש קולא לנתבע עיי"ש, וה"נ כיון שהתובע טוען לטובת הנתבע והנתבע טוען לטובת התובע, אלים כח הנתבע שהוא המוחזק, ומחויב התובע לדון בעירו כרצון הנתבע. ועיין בשו"ת נאות דשא סי' מ"ו שכתב דשנים שנתעצמו בדין וכל אחד טוען לזכות את שכנגדו, אין מוציאין ממון מיד המוחזק, וזה מתאים לדברינו

ה) ויש להוסיף עוד מדברי המהרי"ט בשניות חאה"ע סי' כ"ז שהביא בשם הרא"ש, דכשם שאדם מוחזק בממונו, ואין להוציא ממנו רק בדבר הברור, כן אדם מוחזק בגופו שלא להכריחו לעשות מעשה רק בדבר הברור, ומה"ט במקום ספק בפלוגתא דרבוותא אין לחייב שבועה, דהאדם מוחזק בגופו שלא לישבע עיי"ש, וה"נ י"ל דהנתבע מוחזק בגופו, וכשיש ספק באיזהו ב"ד עליו לדון, אין להכריחו לדון נגד רצונו, רק רשות בידו לומר שאינו רוצה לדון רק בב"ד המרוצה לו, לכן נראה לי לענין שאלתנו דצדקה טענת הנתבע, ואם אינו רוצה לדון בעירו רק במקום התובע רשות בידו, וכמו שכתבתי

ו) אחר כתבי הדברים ראיתי בס' מנחת פתים חו"מ סי' י"ד, שהביא בשם פסקי מהרא"י, דאין הנתבע יכול לומר נסע למרחקים, אכן לא הביא טעמו אבל בכל אופן יש לחלק ולומר, דרק אם הנתבע רוצה שהתובע יסע למרחקים אין בכחו, אבל אם רוצה לדון בעירו של התובע הרשות בידו, וכמו שביארתי

סימן קב

א) ראיתי במנ"ח מצוה שס"ח. שדן בהא דקיי"ל דאין ניירות לחצאין והמקבל עליו נזירות באחד מהדברים שהנזיר אסור בהם, הרי הוא נזיר גמור, ואסור בכל הדברים האסורים לנזיר, אם עבר על שאר דברים שלא קיבל הנזירות בהן, אי לוקה ג"כ משום לאו דבל יחל, כמו שאר נזיר שאם עבר על איזהו דבר האסור, כגון ששתה יין או שגילח או שטימא עצמו, שמלבד שעבר על הלאו המיוחד עובר ג"כ על לאו דבל יחל, או דילמא כיון שזה לא הוציא הדבר בשפתיו דבאמת לא קיבל נזירות רק מדבר אחד, ורק דמאליו נעשה נזיר גם לשאר דברים, ל"ש בזה לאו דבל יחל דברו דלא עבר על דברו ומוצא שפתיו

ב) ונראה לדמות זאת קצת להם דאיתא בגיטין (ע"ג ע"ב), תנא ובלבד שימות, ולכי מיית הוי גיטא, והא קיי"ל דאין גט לאחר מיתה, אמר רבה באומר מעת שאני בעולם, וביארו בתוס' שם ד"ה אמר, דאין הכונה שאמר כן, רק נעשה כאומר מעת שאני בעולם. כלומר מהיום דקאמר היינו מחיים, שדעתו שיחול מחיים שעה אחת סמוך למיתתו עיי"ש, והענין הוא, דאף שלא אמר כן בפירוש, מ"מ כיון שאמר שרוצה לגרש, והגירושין לא יתכנו רק בכה"ג, נחשב זאת כאלו אמר כן, אף שבאמת לא אמר כן, וכל עיקר הגירושין תלוי בדבורו, וה"נ אף שאמר רק שמקבל עליו הנזירות לדבר אחד, כיון שאין נזירות לחצאין, וממילא חל עליו הנזירות לכל דבר, נחשב זאת בכלל אמירתו, ונעשה כאומר שהוא נזיר גמור, ולכן יש בזה משום בל יחל, ודומה לזה מצאנו גבי נזיר עצמו בנזיר (ה' ע"ב), נעשה כא כאומר של ימין עיי"ש, ומשמע ג"כ דאף שלא אמר נחשב כאילו אמר וכמ"ש

ג) ועיין כתובות (נ"ח ע"ב), נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם, והא לא אמר לה הכי, כיון דשמעינן לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם עיי"ש. וזה מתאים ג"כ לעניננו. ועיין עוד שם בכתובות (ע' ע"ב), נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ופירש"י דאף שלא אמר, הרי הוא כאמר, וזה ג"כ כמ"ש. ועיין ב"מ (מ"ד ע"ב), נעשה כאומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, ודוגמאות כאלה