אבני חפץ קצג

בכונת הכתוב דאתיא להתיר זאת בשבת, זה לא ניתן להאמר, כיון שזה הוה תקנה מאוחרת שנתקנה ברבות הימים וכמ"ש

יב) ונשים עוד למה שהתחלנו לדבר, בהא דאיתא בברייתא עתי ואפי' בשבת, והרי הי' באפשר לשלוח השעיר בשנים, ולא הי' צריכים כלל לדחות את השבת, דבעשיית מלאכה בשבת בשנים ליכא חיובא. הנה ראיתי בשו"ת רצ"ח סי' ט"ז שהביא. דבירושלמי ממעט להדיא שאין לשלוח השעיר בשנים, דדריש עתי שיהא עתיד, עתי שיהא מזומן. ולא זה עתיד ולא זה מזומן, אלא שלא ישלחנו ביד שנים, וא"כ ל"ק כלל שאפשר הי' לשלוח השעיר בשבת בשנים. דשילוח השעיר לא הי' יכול להיות בש בשנים, ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ר סי' צ"ב שהביא ג"כ דברי הירושלמי. אמנם נראה לי דזה דוקא שליחת השעיר עד שהגיע לצוק לא הי' יכול להיות בשנים. אבל הדחיפה מהצוק שפיר הי' יכולה להיות בשנים, והסברא י"ל לפי המבואר ביומא ס"פ שני שעירי, דס"ל לר"י כיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו, א"כ בודאי הדחיפה מההר לא היתה מעכבת עוד, ול"ש לומר שאם לא עשה כל עיקר הדחיפה נעשית מצותו, ואם עשאה ע"י שנים לא יהי' נעשתה המצוה, ויש לדמות זאת למ"ש התוס' בסוטה (ל"ג ע"א) ד"ה ור' יהודה, שזה סברא תמוה לומר שאם לא קראה היבמה כלל אינו מעכב, ואם קראה בלשון חול מעכב עיי"ש, וה"נ י"ל כן, שאין זה סברא שעיקר הדחיפה לא תהי' מעכבת, ואם עשאה בשנים לא יהי' מהני

יג) ובזה הי' מקום לומר רעיון נחמד בישוב קושית השאג"א שהבאנו למעלה, בהא דקאמר ר' ששת למאי הילכתא איצטריך קרא דעתי להתיר שילוח השעיר בשבת, שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, ואמאי לא קאמר בפשיטות דאיצטריך קרא להתיר איסור נטילת נשמה שיש בדחיפת השעיר מן ההר, ולהנ"ל הענין נחמד, דלענין איסור של נטילת נשמה הרי יש עצה לעשות ב בשנים, דהדחיפה היתה יכולה להיות בשנים, ולא הי' צריך קרא להתיר בשבת, וע"כ אמר ר"ש דאתיא להתיר איסור הוצאה, אשר זה אי אפשר להיות בשנים, כדאיתא בירושלמי ושפיר איצטריך קרא להתיר. אבל בעיקר הדבר שכתבתי, דכיון דמשהגיע השעיר למדבר נעשית מצותה לא היתה הדחיפה עוד מעכבת, הנה ראיתי בתוס' ישנים יומא ס"פ שני שעירי שכ', דהא דר"י לאו ד"ה הוא, דלת"ק דאמר לעיל בדף ס"ז דמה"ט הי' חולק לשון של זהורית, חציו קשור בסלע וחציו בין קרניו, משום דזמנין דגמיש לי' לרישי' ולאו אדעתי', משמע דבשעת הדחיפה הי' מלבין, וע"כ דחולק על ר"י עיי"ש, ולדידי' בודאי הדחיפה היתה מעכבת, דעיקר הלבנת הלשון הי' אז, ולפ"ז אליבי' גם הדחיפה לא היתה יכולה להיות בשתים כמו ההוצאה, אכן אי משום הא לא אריא דכיון דעכ"פ ר"י ס"ל הכי אין לתמוה אם נאמר דגם ר' ששת ס"ל כותי', ולכן תפס רק איסור הוצאה ולא איסור נטילת נשמה וכמ"ש

יד) אמנם כאשר התבוננתי בזה ראיתי שבמה שהבאתי למעלה, דה"ט שלא הי' באפשר לשלוח בשנים בשבת, כיון דבירושלמי מבואר דשילוח השעיר לא הי' יכול להיות בשנים, יש לשדות נרגא דאין זה ענין כלל להא דירושלמי, דבירושלמי לא ממעט רק שהשילוח לא יהי' בסירוגין, והיינו שאחד ילך עד מקום פלוני והשני אחריו, רק אחד הי' צריך להוליך השעיר ממקום הקודש עד הצוק בלי הפסק, וכן משמע מהמסופר לנו במשנה (יומא ס"ז ע"א) מיקירי ירושלים הי' מלוין אותו וכו', שסדר השילוח ה', שאחד הוליך השעיר בכל הדרך, אבל לא נשמע מזה כלל למעט שלא יהי' שום איש רשאי לסייע להשליח בשעת ההוצאה ובשעת הדחיפה כדי להנצל מאיסור שבת, שזה בודאי הי' מותר וזה פשוט וברור, עד שאני מתפלא על כל אלה שהבינו מדברי הירושלמי שממעט שלא הי' רשאין לשלוח השעיר ע"י שנים ביחד, ובאמת הירושלמי לא תפס כן כלל, רק כונתו שלא ישלחו השעיר לסירוגין וכמ"ש

טו) ובדברינו אלה יעלה בידינו ענין יקר ונחמד בביאור דברי הגמרא להלן ביומא בסוגיא שלפנינו, ששאלו את ר"א, חלה מה שירכיבהו על כתפו, והשיב להשואלים, יכול הוא להרכיב אני ואתם, ועיי"ש בפירש"י שכתב, שתשובת ר"א היתה רק דחוי' בעלמא, כי לא רצה להשיב דבר שלא שמע מפי רבו. ולדברינו למעלה י"ל בזה רעיון נכבד, דתשובת ר"א היתה מענה מדויקת על השאלה ששאלו ממנו, כי מה ששאלו, חלה מה שירכיבהו על כתפו, לא היתה כונתם לשאול בדרך כלל, איך הי' צריכין להתנהג עם השעיר כשחלה, רק כונתם היתה, איך הי' צריכין לעשות עם שילוח השעיר בשבת כשחלה, דהם לא ידעו עוד מהך דרשה דעתי אפילו בשבת. וע"כ שאלו מה הי' לעשות כשחל יוה"כ בשבת וחלה השעיר, אם הי' מותר להמשלח להרכיבו על כתפו, אשר זה ידענו מדרשה דעתי אפילו בשבת כמו שמפרש ר' ששת, למאי הילכתא שאם חלה מרכיבו על כתפו, והשואלים לא ידעו מדרשה זו, וע"כ שאלו מה יש לעשות בכה"ג, והשיב להם ר"א בחכמה, כי בכה"ג א"צ כלל לבוא לידי דחיית שבת, כי יכול הוא להרכיב אני ואתם, והיינו שאין הכרח שיהי' דוקא משלח אחד, רק יכולים להיות גם משלחים רבים, דמה דממעטינן שלא ישלחו השעיר ע"י שנים, היינו שלא ישלחו לסירוגין, אבל שישלחו שנים ביחד אין קפידא וכמ"ש, וכיון שכן הי' אפשר להרכיב השעיר בשנים כשחלה, ולא הי' צריכין כלל לדחות השבת דע"י שנים ליכא איסורא, וממילא נפתרה שאלתם, והענין יקר

סימן קא

ראובן יש לו תביעה על שמעון הדר בעיר אחרת, ונסע לשם להזמינו לפני הב"ד שבעירו, כדין התובע הולך אחר הנתבע, והשיב שמעון שאינו רוצה לדון בעירו, רק רצונו לבוא למקום התובע, לדון לפני הבית דין שבמקום התובע, הדין עם מי

א) תשובה. נראה דהדין עם שמעון, כיון דעיקר הדבר שהתובע הולך אחר הנתבע, לא נאמר רק לטובתו של הנתבע, שאין להוציאו מעירו בשביל תביעתו של התובע, ולגרום לו הוצאות וטורח, וכדאיתא בחו"מ סי' י"ד סעיף א' ברמ"א, יכול הנתבע לומר, אי אפשי בטובה זו ורוצה אני לדון בעיר התובע, דכל דבר שהוא לטובת האדם, יכול האדם לותר ולומר איני רוצה בטובה זו. ויש לדמות זאת להא דאיתא בב"ק (ח' ע"ב), דיכול הלוקח לומר,