אבני חפץ קצב

הוה מקלקל, גם ההוצאה של השעיר שהיא לצורך הדחיפה הוה מקלקל. ואף שבעצם ל"ה מקלקל, כיון שכל עיקרה א"צ רק משום הדחיפה, וזה הוה קלקול ע"כ פטור גם אהוצאה, וא"כ מה הועיל ר' ששת במה שאמר דקרא אתיא להוצאה, שאם חלה מרכיבו על כתיפו, הרי אם לנטילת נשמה ל"צ קרא דהוה מקלקל, גם להוצאה מטעם זה ל"צ, וצ"ל דר' ששת יסבור דהוצאה הוה מלאכה גרועה, וגם מקלקל חייב, ולכן איצטריך קרא להתיר, וכיון שכן ממילא שמענו דאין עו"ה ליוה"כ דאם הוצאה הוה מלאכה גרועה אינה נוהגת ביוה"כ, וכמו שהבאנו למעלה בשם התוספות ישנים, וזה שמדייק רפרם, זאת אומרת אין עו"ה ליוה"כ, והיינו מדאמר ר' ששת למאי הילכתא, לומר שאם חלה מרכיבו על כתיפו, כלומר להוצאה, ולא אמר בפשיטות לנטילת נשמה, וע"כ משום דהוה מקלקל, וקשה הרי גם ההוצאה הוה לפ"ז קלקול, וצ"ל דבהוצאה גם מקלקל חייב. וא"כ זאת אומרת, היינו מזה עצמו דבהוצאה גם מקלקל חייב, ש"מ דאין עו"ה ליוה"כ, והדיוק הזה הוא חזק ואין לדחותו, אבל בכריתות חסר המאמר של ר' ששת וע"כ כונת רפרם לדייק מגוף הברייתא, מדאיצטריך קרא לשבת ול"א הואיל והותר יוה"כ הותר גם שבת, ש"מ דאין עו"ה ליוה"כ, וע"ז שפיר דחי הש"ס דהא דרפרם בדותא דשאני יוה"כ דהכשירו בכך

ח) והנה יש להקשות בהא דקאמר ר' ששת, דאיצטריך קרא להתיר שבת בשעיר המשתלח, שאם הי' חונה מרכיבו על כתיפו, אמאי לא קאמר דאיצטריך קרא להתיר האיסור של שביתת בהמה, דהרי קשרו לשון של זהורית בראשו של שעיר, המשתלח, וכדאיתא במשנה דשבת (פ"ו ע"א), וא"כ השעיר נשא משא, וזה אסור בשבת, וקמ"ל קרא דמותר, ועיין בישי"ע או"ח סי' רמ"ו, שתמה איך באמת עשו כן, והתירו לעצמם לקשור לשון של זהורית, ולעבור על איסור דשביתת בהמה, ואולי ע"ז גופי' קאי קרא להתיר

ונראה עפ"י דברי הפנ"י שכתב בשבת ר"פ במה בהמה, דאיסור של שביתת בהמה ל"ש רק במלאכה גמורה, כגון חרישה טחינה וכדומה, אבל לא בהוצאה שכל עיקרה ל"ה רק מלאכה. גרועה אינה אסורה רק בו, אבל לא בבהמתו, ול"ש בזה האיסור של שביתת בהמה עיי"ש, א"כ ל"ה שום איסור במה שקשרו לשון של זהורית בראש השעיר, כיון דבהוצאה אין איסור שביתת בהמה. ולא הי' צריך קרא להתיר. ואף שמלבד מלאכת הוצאה הי' גם מלאכת מעביר ד"א ברה"ר. שהשעיר נשא המשא עד הצוק דרך רה"ר, מ"מ י"ל לפמ"ש הר"ן בשבת בפרק כלל גדול, דמעביר ד"א ברה"ר הוה תולדה דהוצאה, וזה משום דד' אמות של אדם רשותו הן, ומי שמוציא חוץ לד' אמות הוה מוציא מרשות לרשות עיי"ש, א"כ י"ל כמו דבהוצאה אין איסור של שביתת בהמה, כן גם במעביר ד"א ברה"ר ל"ש האיסור הזה, ול"צ קרא להתיר זאת בשבת גבי שעיר המשתלח, וע"כ קאמר ר' ששת דקרא איצטריך להתיר הוצאה באדם, וכגון שאם הי' חולה שמרכיבו על כתיפו

ט) ובזה יש לישב ג"כ מה שהקשו רבים על הא דאמר ר' ששת לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, אמאי לא קאמר דאיצטריך להתיר איסור מחמר, כיון דהשעיר נשא הלשון של זהורית והמשלח הלך אחריו והוה מחמר אחר בהמתו דאסור בשבת, וקמ"ל קרא דעתי דמותר, ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאו"ח סי' צ"ז שפלפל ג"כ בזה. ולהנ"ל י"ל דכמו דאין איסור שביתת בהמה בהוצאה דהוה מלאכה גרועה, כן גם איסור מח מחמר ל"ש בהוצאה, דאיסור מחמר ל"ש ג"כ רק במלאכה גמורה, אבל לא במלאכה גרועה כהוצאה, ול"צ קרא לפ"ז להתיר, ועיין במנ"ח בסוף קונטרוס מסך השבת, מ"ש בדבר זה אי שייך איסור מחמר במלאכת הוצאה עיי"ש

י) וממוצא הדברים האלה ג"כ תרעין פתיחין לבאר הסתירה שבין דברי הש"ס ביומא לדברי הש"ס בכריתות לענין הדיוק של רפרם דאין עו"ה ליוה"כ, שהארכנו בזה למעלה בדרך שכתבנו רק בסגנון שלישי, דביומא מדייק רפרם מדברי ר' ששת, והיינו מדאמר ר"ש שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, ולא קאמר דאתיא להתיר האיסור של שביתת בהמה או האיסור של מחמר, ע"כ דה"ט משום דהוצאה היא מלאכה גר גרועה, ול"ש בזה האיסור של שביתת בהמה ושל מחמר וכמו שכתבנו, וכיון שכן ממילא שמענו דאין עירוב והוצאה ליוה"כ, דאם הוצאה היא מלאכה גרועה, ע"כ אין עו"ה ליוה"כ וכמו שהארכנו למעלה. וזה ניחא בש"ס דיומא שמובא שם המאמר של ר"ש, אבל בש"ס דכריתות חסר המאמר של ר"ש, וע"כ הדיוק של רפרם הוא מגוף הברייתא, מדאיצטריך קרא להתיר שבת, ול"א הואיל ואישתרי יוה"כ אישתרי נמי שבת ש"מ דאין עו"ה ליוה"כ, וע"ז שפיר דחה הש"ס דשאני יוה"כ דהכשירו בכך, ולכן מסיים דהא דרפרם בדותא היא

יא) אכן בגוף הקושיא שהבאנו, מדוע לא אמר ר' ששת דקרא איצטריך להתיר איסור מת מחמר שיש מפאת הלשון של זהורית שנשא השעיר, אם כי כאשר הבאתי רבים עמדו בה ובנו עלי' דיק, אנכי תמה תמה אקרא, דמלבד שכל איסור מחמר ל"ש בזה דהוה כלאחר יד, וכמ"ש התוס' ישנים ביומא ס"ז, וכדוגמא שמצאנו בפסחים ר"פ אלו דברים עיי"ש, אבל אף אם נניח שיש איסור מחמר בזה, הרי כל עיקר הדבר שקשרו לשון של זהורית בראש השעיר היא תקנה מאוחרת, וכדאיתא ביומא (ס"ז ע"א) דמתחילה הי' קושרין אותו על פתח האולם, ואח"כ התקינו שיהי' קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו, ולפי המבואר בר"ה (ל' ע"ב) ריב"ז תיקן זאת בסוף ימי הבית, ואייך שייך לומר דקרא דעתי אפי' בשבת אתיא להתיר מה שיתקנו אח"כ בסוף ימי הבית, ואף שעוד קודם התקנה קשרו לשון של זהורית בראשו של שעיר המשתלח, מיד אחר ההגרלה. כדאיתא בר"פ טרף בקלפי, אבל הלשון הזה לא מצאנו שהי' השעיר נושאו עד הצוק. ועיין בהגהות רצ"ח (יומא ס"ו), שהביא דבשאג"א הקשה ג"כ הכי, מדוע לא אמר ר"ש דאתיא להתיר איסור מחמר, ופלפל דמחמר ל"צ קרא להתיר, דל"ה רק ל"ת וי"ל עדל"ת, אבל להוצאה שפיר צריך קרא דאיכא חיוב מיתה, ולכן קאמר ר"ש דקרא אתיא להתיר הוצאה עיי"ש, והמעיין בשאג"א סי' ע' שם ובסימנים שאח"ז יראה שלא הקשה כלל ממחמר, ובאמת קושיא זו ל"ק כלל וכמ"ש. ועיין בשו"ת בית אפרים חא"ח סי' נ"ג שהקשה על התקנה עצמה שתיקנו לקשור לשון של זהורית בראשו של שעיר המשתלח, ואיך תקנו כן ולא חשו לאיסור מחמר שיש בזה, ומפאת זה דן אי ביוה"כ שייך איסור מחמר וזה נכון, אבל לתמוה על ר' ששת שלא העמיס זאת