אבני חפץ קצא

ג) ובזה יעלה בידינו ענין נכבד בישוב הסתירה, שיש בין הגמרא בכריתות (י"ד ע"א) ובין הגמרא ביומא (ס"ו ע"ב), דבכריתות מדייק רפרם מהך ברייתא דעתי אפי' בשבת דאין עו"ה ליוה"כ, ודחי הגמ' דהא דרפרם בדותא, דשאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך, וביומא מדייק רפרם ג"כ הכי, ולא דחי כן, וכבר עמדו בזה התוס' ביומא ובכריתות שם, וכתבו דד"ת עניים במקומם ועשירים במק"א, ועיין בשאג"א סי' ע' שהתפלא על הזרות שיש בזה, דבמקומו ביומא מייתי הגמ' דברי רפרם בסתם באין חולק, ובמק"א בכריתות דחי להו בשתי ידים, ולא נמצא כן עוד בשום מקום בכל הש"ס

ועפ"י דרכנו למעלה נאמר, בהקדם מה שיש להעיר עוד על שינוי אחד, שיש בין דברי הגמרא ביומא ובין דברי הגמ' בכריתות, דביומא. בתר שהביא הש"ס הך ברייתא דעתי אפי' בשבת קאמר, למאי הילכתא, אמר ר' ששת לומר, שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, ואח"כ אמר רפרם זאת אומרת עו"ה לשבת ואין עו"ה ליוה"כ, ובכריתות ליתא להך מימרא דר' ששת, רק הגמרא מביא הברייתא לבד, ועלה אמר רפרם, זאת אומרת עו"ה לשבת ואין עו"ה ליוה"כ

ד) ואומר אני דהיא הנותנת, דבכריתות רוצה רפרם לדייק מהברייתא עצמה, דאין עו"ה ליוה"כ, והדיוק הזה אין בו ממש, וע"כ דחתה אותו הגמ', ואמרה דרפרם בדותא, אמנם ביומא מדייק רפרם לא מהברייתא עצמה, רק מדברי ר' ששת, והדיוק הזה עולה יפה, וע"כ הניחתו הגמ' כמו שהוא. וביאור הענין. דהנה בהא דקאמר הש"ס למאי הילכתא, ואמר ר"ש לומר שאם הי' חולה הי' מרכיבו על כתיפי, תמה בשאג"א שם אמאי לא קאמר בפשיטות, דאיצטריך קרא להתיר שבת משום איסור נטילת נשמה, דהרי איתא ביומא (ס"ח) דלא הי' מגיע השעיר לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, א"כ בזה שדחף המשלח את השעיר מראש ההר הי' ממיתו בידים, ואית בזה משום נטילת נשמה דהוה אב מלאכה, ואין לומר דהוה מקלקל, דהרי תיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ, וכמו שאמרו בפסחים (ע"ג ע"א) גבי השוחט בשבת בחוץ לע"ז עיי"ש. אכן י"ל דמשום איסור של נטילת נשמה לא הי' צריך קרא להתיר בשבת, דע"ז יש עצה שידחפו השעיר בשנים, ויהי' שנים שעשאוה ולא יהי' כלל חילול שבת, וע"כ קאמר ר"ש דקרא אתיא להתיר הוצאה בשבת, שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, ובהוצאה ל"ש לומר שיעשו אותה בשנים, דבהוצאה גם שנים שעשאוה חייבין, וכמו שכתבנו למעלה, ולפ"ז צ"ל דקיימינן בסברא, דהוצאה היא מלאכה גרועה, ומה"ט חייבים עלי' גם בשנים, דזולת זה גם בהוצאה אין חיוב בשנים וכאשר ביארנו

ה) והנה בטעם הדבר, מדוע יגרע יוה"כ משבת לענין הוצאה, כתבו התוס' ישנים ביומא שם משום דהוצאה היא מלאכה גרועה, עה, ולכן אינה אסורה רק בשבת, אבל לא ביוה"כ, וכ"כ התוס' בביצה (י"ב ע"א) ד"ה דילמא, דמה"ט אין עירוב והוצאה ליו"ט, משום דשאני הוצאה דגרועה היא משאר מלאכות, ולפ"ז אם נאמר דהוצאה ל"ה מלאכה גרועה, אה"נ דצ"ל דיש עו"ה ליוה"כ. ומעתה י"ל דדיוקו של רפרם בגמ' דיומא אינו סובב על הברייתא, ורק על דברי ר"ש הקודמים, ופירוש הדברים כך הוא, זאת אומרת אין עו"ה ליוה"כ, והיינו מדקאמר ר"ש על הברייתא דאתיא להתיר הוצאה שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, ולא קאמר בפשיטות דאתיא להתיר האיסור של נטילת נשמה, וע"כ דלזה ל"צ להתיר דאפשר ב שנים, וקשה הרי גם הוצאה אפשר בשנים, וצ"ל דה דהוצאה גם בשנים יש חיוב, ולפ"ז בהכרח ס"ל דהוצאה הוה מלאכה גרועה, וכיון שכן ממילא שמענו דאין עו"ה ליוה"כ, והדיוק הזה עולה יפה, וע"כ לא נדחה בגמרא. והנה זה ניחא בגמ' דיומא שמובא שם המאמר של ר"ש, אבל בגמ' דכריתות לא מוזכר מאמרו של ר"ש ורק הברייתא בעצמה, ועלי' קאמר רפרם, זאת אומרת אין עו"ה ליוה"כ, וע"כ כונתו לדייק מהברייתא עצמה, מדאיצטריך קרא להתיר שבת, ש"מ דאין עו"ה ליוה"כ, דאם יש איסור הוצאה ליוה"כ אמאי איצטריך לרבוי שבת, הא דתי יוה"כ וה"ה שבת, וכמו שפירש"י שם, וע"ז שפיר דחי הגמרא דשאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך, ולכן מסיים דהא דרפרם בדותא היא, והענין נכבד

ו) וראיתי בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ל"ד, שנסתפק במקלקל בהוצאה אי פטור כמו בשאר מלאכת שבת, או דילמא בהוצאה גם במקלקל חייב, כיון שאין זה מלאכה בגוף החפץ לא איכפת לן גם אם נתקלקל החפץ עיי"ש. ולדעתי נראה כיון שהוצאה כל עיקרה היא מלאכה גרועה, וכמו שהבאנו למעלה, ואפ"ה אסרה התורה, ש"מ דבמלאכה זו לא הקפידה התורה על איכותה, וה"ה די"ל דלא הקפידה ג"כ שיהי' איזהו תיקון ע"י המלאכה, ואפי' אם יש קלקול ג"כ חייב, אמנם זה דוקא אם נאמר דהוצאה היא מלאכה גרועה, אבל אם נאמר דל"ה מלאכה גרועה, וזה משום דקרא דאל יצא אתיא לתחומין, ולא נשאר רק חד קרא וכמו שביארנו למעלה, בודאי אין חילוק בין הוצאה לשאר מלאכות וגם בהוצאה מקלקל פטור

ז) ובזה הי' מקום לומר ג"כ בישוב הסתירה שיש בין הגמרא בכריתות להגמרא דיומא, דביומא מדייק רפרם, דאין עו"ה ליוה"כ מברייתא דעתי אפי' בשבת, ולא דחה הש"ס, ובכריתות דחה הש"ס ואמר הא דרפרם בדותא היא, ולפמ"ש י"ל בדרך שכתבנו רק בסגנון אחר, דבש"ס דיומא אמר ר' ששת למאי הילכתא, לומר שאם הי' חולה מרכיבו על כתיפו, וכבר הבאתי בשם השאג"א שתמה, אמאי לא קאמר דקרא איצטריך להתיר איסור נטילת נשמה בשבת, דבזה שדחף המשלח את השעיר מראש ההר הי' ממיתו, אמנם י"ל דלזה ל"צ קרא להתיר דהוה מקלקל, ואין לומר דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ, וכמו שאמרו בפסחים (ע"ג) גבי השוחט בשבת בחוץ לע"ז, דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ, וכמו שצידד בשאג"א שם, דלפי המבואר בברייתא המובאת ביומא (ס"ז ע"ב) גזירה דבר המתגזר ויורד, ופירש"י השעיר מתגזר איברים איברים, הרי נחתכו איברי השעיר לגזרים בעודנו חי, וא"כ עדיין שם אבמה"ח עליהם ולא תיקן מידי, אכן לפ"ז יש להקשות אמאי לא נימא גם לענין איסור הוצאה דהוה מקלקל, לפמ"ש התוס' בשבת (ק"ו ע"א) ד"ה מה לי, דאף דבישול הפתילה בשריפת בת כהן הוה בעצם תיקון, מ"מ כיון שא"צ לו רק משום הבערת בת כהן, וזה הוה קלקול, אינו חייב גם אבישול, וכן במוציא מרא לחפור את הקבר, אף דהוצאת המרה לחפירה הוה צל"ג, כיון שתכלית החפירה לקבור המת הוה משאצל"ג, גם הוצאת המרה הוה משאצל"ג עיי"ש, וה"נ אם נאמר דהדחיפה מן ההר