אבני חפץ קפז

יבא עשה וידחה ל"ת עיי"ש, וה"נ נהי דכבוד הבריות דוחה ל"ת או שבות, זה רק בשאי אפשר בענין אחר, אבל כשאפשר בענין אחר לא דחי וכמ"ש

י) יש שרצה לומר שמחמת קנס מהראוי לעכב הקבורה עד אחר יו"ט, כיון שהי' באפשר לקברו בעיו"ט ולא קברוהו, יש לקנוס שלא לעשות הקבורה עד אחר יו"ט. וזה הבל, דמלבד שלפי דברי בני המת לא יכלו לעשות הקבורה בעיו"ט, כי יראו לעשות כנגד החוק, וגם הי' זה לכבוד המת שיבואו אורחים ללותו, אשר בזה יתכבד, ובכה"ג ליכא איסורא להלינו כדאיתא ביו"ד סי' שנ"ז, אבל אף אם יהיבנא, שהי' בזה איזהו פשיעות מצד המשפחה של המת שלא קברוהו בעיו"ט, וכי בשביל זה נקנוס את המת שלא יקברוהו עד אחר יו"ט ויבא לידי ניוול, אם החיים חטאו המת מה חטא שנקנוס אותו, וכדוגמא שמצאנו בב"ק (ע"א ע"א) וכי זה חוטא וזה מתחייב, וה"נ החיים חטאו והמת יתחייב, ועיין שבועות (ל"ט ע"א), אם הוא חטא משפחתו מה חטאת, ודומה לזה איתא ג"כ בסנהדרין (מ"ד ע"א) אם הוא חטא בניו ובנותיו מה חטאו וכו', וה"נ י"ל בסגנון מהופך אם משפחתו חטאה המת מה חטא, אם בניו ובנותיו חטאו הוא מה חטא

יא) ואם כי הדברים פשוטים וברורים, יש להביא סמוכין להם גם מדברי הטו"ז בסי' של"ד ס"ק ג' שכתב. דמה שאמרו במנודה שיכולין להחמיר עליו שלא יקברו לו מתו, לא נאמר רק בבניו הקטנים, שאין בהם זכית מצד עצמן עדיין, רק תלוים ועומדים בזכותו של אביהם, אותם יש רשות לעכב הקבורה, אבל לא בגדולים שהם בני קבילי שכר ועונש מצד עצמם עיי"ש, הרי שאפילו במקום שראוי לקנוס, ל"ש לומר שהקנס יהי' שלא יקברו מתו דהמת מה חטא, ומכש"כ הכא דל"ש לומר שבשביל שהי' איזהו התרשלות מצד הבנים שלא קברוהו בעיו"ט, נקנוס את המת שלא לקברו עד אחר ד' ימים ויבא לידי ניוול וכמ"ש. ויש להביא עוד סמוכין לזה מדברי הרמ"א חו"מ סי' ק"ז סעיף ב', שהביא דברי הגהות אשרי בפרק מי שמת, שכתב בשם ר"ת ורבינו שמחה, דאם ראובן הי' חייב מעות לשמעון ומת, יכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו לו, וביאר בתשו' ח"צ סי' מ"ח, דמיירי שהיורשים אלמים, ואח"כ יהי' קשה להוציא החוב מתחת ידם, ולכן יכולים הבעלי חובות לעכב הקבורה עד שישלמו החוב, ובתומים סי' ק"ז שם דחה זאת, וכתב שאין לדברים האלה שחר כלל לעכב מפאת זה קבורת המת, וכי בשביל שבנים אכלו בוסר והם אלמים. שני האבות תקהינה ויהי' האב מעוכב קבורתו מבלי אשר ימצא קבר, ומה יעשה המת המוטל כאבן שאין לו הופכין, וכי נפקוד עון בנים על אבות, וע"כ כתב דהעיקר כמ"ש הש"ך שם, דהבע"ת יראים, אם יקבר ויהי' הוצאות הקבורה מן העזבון, לא יהי' סיפוק אח"כ לפרוע החוב, ולא יהי' יכולים להוציא מן היורשים, וע"כ שורת הדין שהבעלי חובות יקבלו פרעון חובם, והוא יקבר מן הצדקה, ולכן רוצים לעכב הקבורה, כדי שמתחלה יפרע חובם, ואם יהי' מותר יקבר בו ולא יהי' נקבר משלהם עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לדברינו, שבשום אופן אין לעכב קבורת המת בשביל איזהו חטא מצד הבנים וכמ"ש

יב) עוד אני אומר בזה רעיון נכון, דל"ש לומר שבשביל פשיעת הבנים. גם אם נניח שהי' צד פשיעה מצדם, אף שבאמת מצדיקים עצמם שלא הי' שום פשיעה מצדם כדברינו למעלה, ל"ש לעכב קבורת המת, דהרי אם הבנים לא ירצו כלל לטפל בקבורת המת, החוב מוטל על הב"ד ועל הקהל ועל כל אישי ישראל להשתדל בקבורתו, כדין מת שאין לו קוברין דהוה מת מצוה, ועל כל ישראל להשתדל בקבורתו, ואפילו כהן גדול ונזיר וכדאיתא בנזיר (מ"ח ע"ב). דמת מצוה הוא לאו דוקא כשמוטל בשדה, רק כל שאין לו קרובים שמתעסקים בקבורתו, הוה מת מצוה, וכדאיתא ביבמות (כ"ט ע"ב). דמה"ט כהן מטמא לאשתו קטנה, דכיון שהקרובים אינם יורשים אותה, דמיא לקריא ולא ענו לה, והוה כמת מצוה, ועיי"ש בתוס' ד"ה כיון, דמה"ט כל היכא דירית לה מטמא לה, משום דהוי מת מצוה או עכ"פ דומה למת מצוה, כיון שאין מי שיתעסק בקבורתה, ועיין ברמב"ם פ"ב מה' אבל שכתב, דלכן כהן מטמא אפילו לאשתו גדולה, משום שעשאוה כמת מצוה, כיון שאין לה יורש אלא הוא, לא ימצא מי שיתעסק בקבורתה ועיין בב"י שם, וא"כ איך אפשר לומר, שבשביל התרשלות הקרובים, שלא מיהרו לקברו בעיו"ט, לא נקברוהו ביו"ט, רק ידחו קבורתו עד אחר יו"ט. הרי הב"ד וכל ישראל מחויבין לקברו, ואיך יעכבו קבורתו. וכיוצא בזה ראיתי למו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו ב"י חאו"ח סי' מ"ב אות י'. שכתב דבמילה ל"ש לומר, שבשביל פשיעת האב בהכנת המכשירין מע"ש ידחו המילה, כיון שאם האב אינו רוצה כלל למול, החיוב מוטל על הב"ד וכל ישראל, וא"כ נהי שהאב פשע, אבל הב"ד וכל ישראל מחויבים למולו עיי"ש, וה"נ ל"ש לומר שבשביל פשיעת המשפחה לא יקברוהו ביו"ט, כיון שכמו שחיוב הקבורה מוטל על הבנים, כן מוטל גם על כל ישראל, ואיך איפוא יעכבו קבורתו, ויעברו על לאו דלא תלין, דהלאו דלא תלין לא קאי על הקרובים לבד, רק על כל מי שיכול לקבור את המת ומלינו, ובשורה הראשונה על החבורה העוסקת בקבורת מתים. ועיין בשו"ת דברי חיים ח"א חיו"ד סי' מ"ד שכתב, דהלאו דלא תלין חל על כל אנשי העיר, וזה חידוש קצת דמה יעשו אנשי העיר, שאינם יכולים לקברו ומדוע יעברו, אבל אלה שיכולים לקברו כגון החבורה העוסקת בקבורת מתים בודאי עוברין, ואיך שייך לומר, שכדי לקנוס את הבנים לא יקברו את המת ויעברו בל"ת ועיין באור זרוע הלכות אבלות סי' תכ"ב שכתב וז"ל, ולא זו בלבד אמרו, אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת וכו' והאי קרא לא בקרובים מיירי, הלכך היכי דליכא קרובים מיחייבי בני העיר שלא להלינו עיי"ש, וזה כדברי התשו' דברי חיים שהבאנו דהלאו דל"ת קאי על כל בני העיר, ומכש"כ שמוטל על החבורה המיוחדת לכך והעומדים בראשה. ועיין בחכמת אדם בקונטרוס מצבת משה שבסוף הספר, שכתב דאם ע"י התעצלות הגבאים מלינין את המת וכגון שדורשין ממון הרבה (כאשר כן לדאבוננו פשתה המספחת בהרבה מקומות, שתחת לעסוק בחסד של אמת נעשה כל הענין לדבר של משא ומתן וכדי בזיון), אז הגבאים עוברין על בל תלין עיי"ש

יג) ועיין בספר משנה ברורה ה' יו"ט סי' תקפ"ו, שכתב דאף אם השהו את המת בפשיעה ולא קברוהו ביו"ט ראשון ע"י עממין, מותר לקברו ביו"ט שני ע"י ישראל, ואין לומר שמחמת קנס ישהו את המת עד אחר יו"ט. או יקברוהו ביו"ט שני ע"י