אבני חפץ קפו

ובארץ ישראל יש עוד לאו אחד, והיינו הלאו דלא תסיג גבול רעך, ועוברין בשני לאווין, וכמבואר בספרי פ' שופטים הובא בפירש"י שם, וה"נ מה שנאמר ולא תטמא את אדמתך הוא לאו מיוחד בארץ וכמ"ש

ו) הדרינן למ"ש למעלה דבנידון שלפנינו כיון דאשתהי הקבורה מעיו"ט, בודאי מהראוי הי' לעשותה ביו"ט ראשון ע"י עממין, אמנם נראה אחרי שידעו מעיו"ט שהקבורה תהי' ביו"ט כיון שאי אפשר להכין הקבר מעיו"ט, וכמבואר ברמ"א יו"ד סי' של"ט והוא מצוואת ר' יהודה החסיד נכון הי' לאמר לנכרי בעיו"ט הכל בנוגע לחפירת הקבר והקבורה, והנכרי יאמר לנכרי אחר שבזה ליכא איסורא כלל, וכמ"ש בתשו' ח"ס חאו"ח סי' ס', דאף שאסור לומר לנכרי גם בחול שיעשה מלאכה בשבת, זה דיקא לאמר לו שהוא בעצמו יעשה מלאכה בשבת, אבל לומר לנכרי שישכור נכרי אחר שיעשה מלאכה בשבת אין איסור, ונהי דבשבת עצמו גם זה אסור, הייני לומר לנכרי שיאמר לנכרי לעשות מלאכה, זה רשים דהאמירה עצמה בשבת אסורה משום ממצא חפצך ידבר דבר אבל לומר לנכרי בחול שיאמר לנכרי אחר שיעשה מלאכה בשבת, בזה ליכא איסורא, דאפילו הסוברים דאמירה דאמירה לעכו"ם ג"כ אסור, זה דוקא בשבת עצמו, אבל לא בחול עיי"ש, וה"נ ליתר שאת נכון, הי' שיאמרו לנכרי בעיו"ט שהוא יאמר ביו"ט לנכרי, אחר, שיחפור הקבר ויעשה הקבורה, שבזה ליכא איסורא וכמ"ש. ואף שבש"ע נאמר סתם שביו"ט ראשון קוברין ע"י עממין, ולא נאמר שיעשו זאת ע"י אמירה דאמירה לנכרי דבש"ע מיירי שמת ביו"ט, וביו"ט גם אמירה דאמירה אסורה וא"כ בכל אופן צריכים אנחנו לבוא לידי דחיית שבות דאמירה לנכרי, וזה משים דבמקום מצוה אין לחוש לשבות דאמירה לנכרי, וכמ"ש בישי"ע או"ח סי תקכ"ו, ולכן אין קפידא אם הדחי' תהי' ע"י אמירה לנכרי או אמירה דאמירה, אבל כשמת בעיו"ט, דאפשר להשתמט לגמרי מדחיית השבות, וכגון ע"י אמירה דאמירה בחול בעיו"ט בודאי מהיאות לעשות כן ולצוות לנכרי בעיו"ט שיאמר לנכרי אחר כל עניני הקבורה, ולא נבוא כלל לידי דחיית השבות וכאמור

ז) ויש להביא דוגמא לזה מדברי הכ"מ סוף פרק ח' מהלכות בית הבחירה שכתב, דאף שהתירו השבות במקדש, זה דוקא בשאי אפשר בלא דחיית השבות, אבל כשאפשר בלא דחיית השבות, לא התירו השבות במקדש ומה"ט לא הי' בודקין במקדש בנרות בליל שבת, משום דאפשר הי' בנרות הדלוקים בע"ש, ובכה"ג ל"א אין שבות במקדש. וה"נ נהי שהתירו השבות דאמירה לנכרי במקום מצוה לקבור המת, זה דוקא כשמת ביו"ט שא"א בלא דחיית השבות. אבל כשמת בעיו"ט. שאפשר בלא דחיית השבות ע"י אמירה דאמירה בעיו"ט, שבזה ליכא איסורא, בודאי מהראוי לעשות כן ולא לבוא לידי דחיית השבות. ועיין בחוברת מטה אהרן צד מ"ו מ"ש בפרט זה, אי אמרינן אין שבות במקדש בשאפשר בלא דחיית השבות, והבאתי שם דברי הריב"ש סי' קס"ג שדן, אי במקדש הי' צריכין לבדוק הריאה, כיון דבדיקת הריאה הוה רק מדרבנן, ואין שבות במקדש, וכתבתי דבכה"ג שאפשר בלא דחיית השבות ע"י בדיקת הריאה ל"א אין שבות במקדש וכדברי הכ"מ הנ"ל, ועיי"ש שהארכתי בזה בדברים נאותים

ח) ברם בעיקר דברי הישי"ע שהבאתי, דה"ט שהתירו לקבור המת ביו"ט ראשון ע"י עממין, משום דבמקום מצוה התירו שבות דאמירה לנכרי, הנה הרא"ש פ"ק דביצה שם כתב טעם אחר, דלכן התירו לקבור המת ע"י עממין ביו"ט ראשון, משום שגדול כבוד הבריות שדוחה שבות דאמירה לנכרי, וכן משמע מדברי התוס' בב"ק (פ"א ע"א) ד"ה אומר, וטעם זה מסתבר יותר דהא מילתא אם במקום מצוה שרינן שבות דאמירה לנכרי לא ברירא, ואם אמנם שבתוס' ע"ז (ס"ג ע"ב) איתא כן, עיי"ש שכתבו דמה שאמרו בגמרא שדמות צורות לבנות שהי' לו לר"ג אחרים עשו אף שגם אמירה לנכרי הוא שבות, ואפילו בדבר שאינו של שבת, מצוה שאני, אבל התוס' בב"ק שם הוכיחו מדברי הגמרא שם להיפוך, דמדאמרו שם דמשום ישוב ארץ ישראל שרינן אמירה לנכרי לכתוב אונו אפילו בשבת, ש"מ דדוקא משום ישוב ארץ ישראל שרינן אמירה לנכרי, ולא משום מצוה אחרת, ולכן יותר נכון לתפוס הטעם דשרינן לקבור המת ביו"ט ראשין ע"י עממין משום דגדול כבוד הבריות שדוחה שבית דאמירה לנכרי, וכדברי התוס' והרא"ש שהבאנו

ט) ומדי התבונני בזה ראיתי שיש לומר השערה נאותה, כיון דרבא הוא בעל המאמר דמת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין. ורבא ע"כ לא ס"ל דשרינן שבות דאמירה לנכרי במקום מצוה, ויש לדייק כן, מדאמר בעירובין (ס"ח ע"א) בההוא יניקא דאישתפיך חמימי' שנישיילה לאימי' אי צריכה ונחים לי אגב אימי', ואמאי לא אמר דאפילו אי לא צריכא נמי נחים לי' ע"י נכרי, דאטו לא נמצא נכרי בכל העיר שיאמרו לו שיחם בשביל הקטן למולו, וכן הקשו התוס' בב"ק שם ובעירובין שם ד"ה לשבות (והתוס' לא גרסי בדברי רבא נישיילה לאימי' אי צריכא נחים לי' נכרי אגב אימי' כמו שהוא לפנינו בגמרא, רק גרסי סתם נישיילה לאימי' אי צריכא נחים לי'), וע"כ דרבא ס"ל דלא שרינן שבות דאמירה לנכרי במקום מצוה, וא"כ א"א לומר לדידי', דה"ט דשרי לקבור המת ביו"ט א' ע"י עממין משום דשבות דאמירה לנכרי שרי במקום מצוה דהא הוא לא ס"ל כן, ולשטתו אפילו במקום מצוה לא שרינן שבות דאמירה לנכרי, וע"כ דה"ט דשרי לקבור המת ביו"ט ראשון ע"י עממין הוא, משום דגדול כבוד הבריות שדוחה שבות דאמירה לנכרי וכמ"ש התוס' והרא"ש שהבאנו, דכבוד הבריות דוחה אפילו ל"ת שבתורה כדאיתא בברכות (י"ח ע"ב) ומכש"כ שדוחה שבות דאמירה לנכרי, וכן מצאנו לגבי מת שהתירו שבות משום כבוד הבריות להוציאו בשבת לכרמלית כדאיתא בשבת (צ"ד ע"ב). וה"ה דשרינן לגבי' שבות דאמירה לנכרי, ומותר לקברו ביו"ט ע"י עממין, וכמו שדייקו התוס' בב"ק שם. אמנם גם אם נניח כן י"ל כדברינו למעלה, דכיון שיש עצה להנצל לגמרי מדחיית השבות ע"י אמירה דאמירה לנכרי בעיו"ט, שבזה ליכא איסורא וכמו שהבאנו למעלה יש לעשות כן דנהי דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, ומכש"כ שדוחה שבות, זה דוקא כשאי אפשר בענין אחר רק ע"י דחי', אבל כל שאפשר בלא דחי' בודאי לא דחינן, דגם בעשה שדוחה ל"ת אינה דוחה רק כשאי אפשר בלא דחי, אבל אם אפשר בלא דחי' לא דחי, וכדאיתא בשבת (קל"ג ע"א), ואי איכא אחר ליעבד אחר, דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו