אבני חפץ קפה

דין צריך בושש שרשאין לקברו ביו"ט א' ע"י עממין. ועיין במג"א בסי' תקכ"ו שם ס"ק ד' שהביא בשם הרש"ל, שפסק שבמקום שאין מנהג נכון שלא לקבור המת ביו"ט א' ע"י נכרים, אלא באשתהי או שיצטרך להשהותו עיי"ש, אבל באשתהי ולא קברוהו בעיו"ט, לכ"ע מותר לקברו ביו"ט א' ע"י עממין, וא"כ בנידון שלפנינו דאשתהי ולא נקבר בעיו"ט, בודאי הי' רשאין לעשות הקבורה ביו"ט ראשון ע"י עממין, בשגם שהטהרה והכנת הארון ותפירת הבגדים הי' נעשים בעיו"ט. ועיין בהגהות הרא"ש ביצה (ו' ע"א) שכתב, דאישתהי היינו לאו דוקא שמת בשבת שלפניו, רק ה"ה אם אישתהי משום טירחא אחרת של צבור, או משום סכנה או כיוצא בזה עיי"ש, הרי שכל שנתעכבה הקבורה בעיו"ט מחמת איזהו סיבה, מקרי אישתהי, וה"נ כיון שמה שלא קברו המת בעיו"ט הי' מחמת יראה מפני חוק המדינה, וכן מחמת שיבואו אורחים לכבודו הוה אישתהי, ורשאין הי' לכ"ע לקברו ביו"ט א' ע"י עממין וכמ"ש

ב) וראיתי בשו"ת גינת ורדים יו"ד כלל ה' סי' ג' (הובא בברכי יוסף חיו"ד סי' שנ"ז), שדן במת ביו"ט ראשון, שהדין שמתעסקים בו עממין, אם מותר להשהותו עד הלילה שאז כבר יהי' יו"ט שני ויתעסקו בו ישראל, לפמ"ש הרדב"ז בתשו' הנדפסת שם בספר גינת ורדים (והיא נדפסת ג"כ בתשו' הרדב"ז סי' שי"א) דבהלנת המת אין איסור רק כשמלינין אותו כל הלילה עד עלות השחר, אבל במקצת לילה אין איסור, דכל לינה האמורה בתורה אינו אלא כל הלילה עד הבקר וכמ"ש רש"י בב"מ פ' המקבל (ק"י ע"ב) עיי"ש, א"כ כיון דליכא איסורא להשהות הקבורה עד הלילה, י"ל שרשאין להמתין עם הקבורה עד הלילה, ויהי' רווחא למיתנא שיתעסקו בו ישראל עיי"ש. ונראה דממקומו הוא מוכרח שאין לעשות כן ולהמתין עם הקבורה עד הלילה, דאם נניח שיש לעשות כן, איך אמר רבא שמת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין, הרי הדין הזה לא משכחת כלל, דתמיד בכה"ג יש להמתין עד הלילה שיתעסקו בו ישראל, וע"כ שיש לקבור ביו"ט א' ע"י עממין ולא להמתין עד הלילה שיתעסקו בו ישראל

ג) ובטעם הדבר, מדוע באמת אין לעשות כן ולהמתין עם הקבורה עד הלילה, שאז כבר יהי' יו"ט שני ויהי' באפשר לקברו ע"י ישראל, י"ל דאף שמצד איסור הלנת המת ליכא עיכובא בזה, דהאיסור הזה אינו חל רק בסוף הלילה בעלות השחר כדברי הרדב"ז שהבאנו, אבל כיון שקבורת המת הוה מ"ע כמו שנאמר כי קבר תקברנו, וכדאיתא בסנהדרין (מ"ו ע"ב) רמז לקבורה מה"ת, שנאמר כי קבר תקברנו, ועיין ירושלמי נזיר פ"ז ה"א כי קבר תקברנו זו מצות עשה, א"כ שהויי מצוה לא משהינן, ולכן כיון שאפשר לעשות הקבורה ביוט"א ע"י עממין, אין להשהותה עד הערב, ואף שאם נמתין עד הערב יהי' באפשר לעשות המצוה באופן יותר משובח, דבלילה כבר יהי' רשאין להתעסק ישראלים וביום צריכה הקבורה להיות רק ע"י עממין, הנה כבר חדית לן המג"א בסי' כ"ה ס"ק כ', דשהויי מצוה לא משהינן, אפילו אם אח"כ יעשה המצוה מן המובחר עיי"ש, וה"נ אף שתעשה מצות הקבורה בלילה מן המובחר ע"י ישראל אין להשהותה, דגם בכה"ג אמרינן שהויי מצוה לא משהינן אמנם הא מילתא, אם גם כשתעשה אח"כ המצוה מן המובחר אמרינן שהויי מצוה לא משהינן אינו ברור, כי בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ל"ד חולק על המג"א, וס"ל דבכה"ג שתעשה אח"כ המצוה מן המובחר מותר להשהות את המצוה, ול"ש בזה לומר שהויי מצוה לא משהינן, וא"כ בנידון שלפנינו אה"נ שי"ל, דמהראוי להשהות הקבורה עד הערב שיהי' כבר יו"ט שני, כיון שאז תעשה המצוה מן המובחר ע"י ישראל. ועיין למעלה בסי' ע"ג מה שכתבנו בפרט זה, אי שייך לומר שיהוי מצוה לא משהינן כשתעשה אח"כ המצוה מן המובחר, עיי"ש שהערנו בזה מאיזהו מקומות

ד) ובהיותי בזה אזכור מה שראיתי דבר נפלא בפירוש רבינו בחיי עה"ת פרשת תצא, שכתב על מקרא לא תלין נבלתו על העץ וז"ל, שהמלין התלוי או המת בארץ ישראל עובר בשנים, בלאו ועשה, משום לא תלין ומשום עשה דקבר תקברנו, ומשמע מדבריו דהלאו דלא תלין וכן העשה דקבר תקברנו אינם נוהגים רק בארץ ישראל, וזה חידוש גדול, דבאמת הלאו דלא תלין וכן העשה דקבר תקברנו נוהגים בכל מקום וגם בחו"ל, ולאו דוקא בארץ ישראל, וכ"כ הרא"ה בספר החינוך מצוה תקל"ז, שמצוה זו (של לא תלין וקבר תקברנו) נוהגת לענין הרוגי ב"ד ולענין שאר מתי ישראל, בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, שמצוה לקברם ביום מיתה, ועובר ע"ז והלין את המת ביטל עשה זו, מלבד שעבר על לאו, עיי"ש

ה) ועיין ברמב"ן עה"ת בפרשת תצא שם שאצהיר לן ג"כ בדבר חדש, דהמלין את המת בארץ ישראל עובר בשני לאווין ועשה, ובחוץ לארץ בעשה ול"ת, דבארץ ישראל יש עוד לאו נוסף על הל"ת דלא תלין ולא תטמא את אדמתך, כי מה שנאמר במקרא ולא תטמא את אדמתך ל"ה נתינת טעם כדי שלא תטמא את אדמתך, רק היא לאו בפני עצמו, וע"כ בארץ ישראל עוברין בשני לאווין עיי"ש. ויש להעיר מדברי הגמרא ביומא (ע"ב ע"א), המקרע בגדי כהונה לוקה, שנאמר לא יקרע, מתקיף לה ר' אחא בר יעקב, ודילמא הכי קאמר רחמנא, נעביד לי' שפה כי היכי דלא ניקרע מי כתיב שלא יקרע, ועיין בהגהות רש"ש שם שביאר דהיכי דבא לנתינת טעם נאמר בוא"ו החיבור, ואם נכתב בלא וא"ו החיבור, הוה לאו מיוחד, וזה שאמרו בגמרא מי כתיב שלא יקרע, והיינו בוא"ו החיבור ולא יקרע, שאז אמנם הי' משמע, שבא לנתינת טעם שלא יקרע, הרי כתיב לא יקרע בלא וא"ו החיבור, וע"כ דהוה לאו מיוחד, ומה"ט ל"ק הקושיא שהביא בגליון הש"ס שם, מהא דסנהדרין (כ"א ע"א) בקרא דלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו שהפירוש משום שלא יסור לבבו, ולא מקשינן מי כתיב שלא יסור, דשם כתיב ולא יסור לבבו, ושפיר י"ל שהוא לנתינת טעם, משא"כ היכי דכתיב בלא וא"ו החיבור שאז אמנם הוא לאו מיוחד ולא נתינת טעם עיי"ש, וא"כ הכא דכתיב ולא תטמא את אדמתך בוא"ו החיבור, ע"כ הוה לנתינת טעם, דלא תלין כדי שלא תטמא את אדמתך, ולא ללאו מיוחד בארץ ישראל כמ"ש הרמב"ן. אמנם בעיקר הדבר ההכרח לומר כדעת הרמב"ן, דאל"כ דמה שנאמר ולא תטמא את אדמתך הוה לנתינת טעם, מדוע יהי' באמת הלאו הזה נוהג בחו"ל, הלא הכתוב נתן טעם לדבריו ולא תטמא את אדמתך, וזה ל"ש רק בארץ ולא בחו"ל, וצ"ל דזה ל"ה נתינת טעם, רק אזהרה מיוחדת בארץ לעבור בשני לאווין, כי בארץ האזהרה הזאת תמורה, וכדוגמא שמצאנו באיסור השגת גבול, שבחו"ל עוברין בלאו אחד משום לא תגזול,