אבני חפץ קפא

מיד לאו דוקא אלא יש ישהה מעט ומשמע ג"כ דשיהוי מועטת לא חשובה הפסקה. ועיין בר"ש טהרות פ"ט מ"ד שכתב, דכל אותו היום מיד קרי לי', ומדברי התוס' ביבמות שהבאנו שכתבו דכל אותו היום חשוב בענין אחד ראי' נאותה לדבריו

ה) עוד נראה להביא קצת דוגמא לעניננו, דכיון שחליצת המנעל השני נעשתה סמוך ממש לחליצת המנעל הראשון, חשוב זאת כחליצה בבת אחת מדברי הגמרא בפסחים (ק"ח ע"ב), שתאן בבת אחת וכו', ופירש הרשב"ם ששתאן רצופין, וכן פירשו התוס' שם בד"ה בבת אחת, הרי שאם נעשה בזא"ז רצופין בלי הפסק, חשוב זאת בבת אחת. ועיין גיטין (מ' ע"א), מי שאמר בשעת מיתתו, פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח, וכיוצא בזה איתא ג"כ בקידושין (ס"ד ע"א), מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן, ושם ע"כ הכונה ש עת מיתתו סמוך למיתתו, ואפ"ה נקרא ש עת מיתתו, ועיין במהרי"ט ח"א סי' קכ"ב שדייק ממקומות האלה, דלשון שעת היינו כל עוד שלא נגמר הדבר, וה"נ י"ל כיון שחליצת המנעל השני היא ס מוך לחליצת המנעל הראשון, נחשב זאת כאלו נחלצו שניהם בשעתא חדא. ועיין בר"נ נדרים (ס"ז ע"א) שכתב ג"כ דלשון בת אחת הוא לאו דוקא. ואפילו מפיר זה שחרית וחבירו ערבית סגי, כל שלא הפסיק בנתים דבר שהוא מעכב הפרה עיי"ש, ויש להעיר עוד בזה מאיזהו מקומות ואכמ"ל

סימן צה

ב"ה סאמבור י"ג תשרי תרפ"א

בשנה זו האכרים המביאים מסביבות העיר סכך לסוכה העלו מאד השער, וגם אך מעט אשר הביאו, שמספיק בצמצום לאנשי העיר, ונשאלתי אם מותר ליקח לסכך הסכות מהעשבים ומענפי העצים הגדילים בבית מועד לכל חי, שבלא"ה ההכרח לסלקם משם, כדי לישר המסלות שנשמו ברבות הימים מאין עובר

א) הנה בש"ע יו"ד סי' שס"ח איתא דאין ללקט עשבים מביה"ק, ואם ליקט שצריך ללקטן לצורך ביה"ק, שורפן במקומן, והדברים נובעים מדברי הגמרא במגילה (כ"ט ע"א) עיי"ש, וא"כ י"ל כיון שהסכך של הסוכה צריך שיעור, שיהי' צלתה מרובה מחמתה, הסכך הזה שעומד לשריפה, כתותי מיכתת שיעורי' ול"מ. אכן י"ל דע"כ ל"ש לומר כתותי מיכתת שיעורא, רק היכא שהקפידה התורה על השיעור, שיהי' כך וכך, כגון בשופר אתרוג ולולב, ולכן כשהדבר עומד לשריפה אמרינן דכתותי מיכתת שיעורא, והר"ז דומה כאלו לא הי' בו השיעור וממילא פסול, משא"כ בסוכה הנה לא הגבילה התורה כמה סכך יש לתת, רק אמרה שצריך לתת כ"כ סכך, שיהי' צלתה מרובה מחמתה, ואולי הי' בגדר המציאות שכל שהוא יספיק לזה ג"כ הי' די, ורק שכיון שאין זה באפשר, לכן ההכרח לתת סכך יותר כדי להשיג התועלת הזאת, וא"כ מה בכך שהסכך עומד לשריפה והר"ז כאילו לא נשאר רק מעט, אבל הלא המעט הזה הספיק להשיג התכלית הנרצה, שיהי' צלתה מרובה מחמתה, וא"כ הסוכה כשרה, וזה רעיון נכון ועיין תוס' סוכה (ט' ע"ב) ד"ה הא שכ', דה"ט שאמרו בעירובין (ג' ע"א), דאם מקתת סכך בתוך כ' ומקצת למעלה מעשרים כשירה, אע"ג דאי שקלית לההיא יהא חמתה מרובה מצלתה, משום דעכשיו הו"ל צלתה מרובה מחמתה עיי"ש, ולכאורה אין הבנה לדבריהם, דסוף כל סוף הרי ליכא סכך כשר כשיעור. ולפמ"ש למעלה דברי התוס' מזוקקים, וכונתם ע"ד שכתבנו, דמה בכך שלא נמצא סכך כשר כפי הצורך שיהי' צלתה מרובה מחמתה, אבל כיון שבעצם הדבר הלא צלחה מרובה מחמתה, הנה נחשב זאת כאלו המעט שיש בתוך עשרים הספיק שיהי' צלתה מרובה מחמתה וג"כ כשר, דהתורה לא הקפידה כמה סכך יהי', רק שיהי' צלתה מרובה מחמתה וזה התכלית נתמלא וע"ד שאמרנו

ב) ובזה הן נסתר ג"כ מחמתו מה שראיתי לא"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ח"ב סי' ק"ד אות י"ד, שהעיר בענין אם דבר הבטל משלים להשיעור, מהא דנקטינן בסוכה דאם הסוכה חמתה מרובה מצלתה בלא האילן, והשפיל הענפים מהאילן בענין שאינם נכרים, בטילים הענפים והסוכה כשירה, והרי שם אנו צריכים לצירוף ענפי האילן, דזולתם חמתה מרובה מצלתה, ומ"מ הסוכה כשירה, וש"מ דדבר הבטל משלים השיעור עיי"ש. ולפמ"ש אין משם ראי', דשם אין אנו צריכים כלל להשלמת השיעור ע"י הענפים, ורק כיון שסוף כל סוף ע"י צירוף הענפים נעשה צלתה מרובה מחמתה, הר"ז כאלו הסכך המעט הכשר בעצמו הספיק שיהי' צלתה מרובה מחמתה, כי אין שיעור לדבר, כמה סכך צריך שיהי' צלתה מרובה מחמתה, והעיקר רק שיהי' כן, ולא איכפת לן בריבוי הסכך או מיעוטו וכמו שביארנו. ובלא"ה אין לומר בענין שלפנינו כיתותי מיכתת שיעורא, כי לפי המבואר במרדכי הובא בש"ך שם בסי' שס"ח הטעם שצריכין שריפה הוא משום קנס או משום חשד ול"ה רק מדרבנן, ובדרבנן ל"ש לומר כיתותי מיכתת שיעורא, כדמשמע מדברי התוס' בסוכה ל"ה כפי מה שדייק מדבריהם בשער אפרים סי' ל"ח, וכ"כ גם בפנ"י סוכה (ל"א), עיי"ש שכתב דלעולם ל"ש לומר כתמ"ש אלא באשירה דמשה וכיוצא בו שטעון שריפה מה"ת, ועיין מחהש"ק סי' תקפ"ו והדברים ידועים

ג) ויש לדון עוד, נהי דמטעם כיתותי מיכתת שיעורא אין לאסור, אבל כיון שעכ"פ העשבים והאילנות הגדילים בבה"ק אסורים בהנאה, א"כ אין ליקח מהם לסכך הסוכה, דגם זה הוה הנאה. אכן גם זה אינו, דלפי מה דמשמע מדברי הרמ"א בסי' שס"ח שם, עיקר האיסור של לקיטת עשבים בבה"ק הוא רק משום כבוד המתים, ומה"ט לצורך רפואה שרי, א"כ י"ל דגם לצורך מצוה שרי, דבכה"ג המתים מוחלים על כבודם. ויש לדמות זאת להא דאיתא בסנהדרין (מ"ח ע"א) לענין מותר המת, כי בזו לי' אחולי מחיל זילותי' גבי יורשין, וה"נ מחלו לזילותי' לגבי מצוה. ואני מוסיף עוד, דכמו דאמרינן דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו, ומה"ט מותר ליקח טלית של חבירו למצוה בלי ידיעתו, וכדאיתא בש"ע או"ח סי' י"ד סעיף ד', ה"נ ניחא להו להמתים למיעבד מצוה בהעשבים והעצים הגדילים על קבריהם, ומותר ללקטם לצורך מצוה, ויש להביא סמוכין לזה מהא דנקטינן ביו"ד סי' שס"ג, דאף שאין מפנין המת והעצמות אפי' מקבר בזוי לקבר מכובד, מ"מ לתוך שלו אפי' ממכובד לבזוי שרי, משום שערב לו לאדם שיהא נח אצל אבותיו, הרי שאנו מתירין לעשות דבר