אבני חפץ קפ

והחסרון של האח הגדול הוא רק מצד האיסור הרובץ עליו, שאינו יכול ליבם מחמת חרם דר"ג, א"כ מסתבר מילתא דהחסרון של האח הקטן גרע טפי, דחסרון בגוף גרע מחסרון מצד איסור. ויש לדמות זאת למ"ש התוס' בחגיגה (ד' ע"א) ד"ה איזהו, דלכן קטן שהגיע לחינוך מקריב קרבנות ראי' בחוה"מ, אף שאינו יכול להקריב ביו"ט, וחיגר שנתפשט אינו מקריב, דשאני קטן שבאמת יכול להקריב, ורק שהיום גורם שאינו יכול להקריב, לכן לא מקרי אינו ראוי בראשון, משא"כ בחיגר דגברא לא חזי עיי"ש, ודומה לזה חילקו התוס' בשבת (קכ"ז ע"ב) ד"ה כיון, בין היכי שהדבר בעצם אינו ראוי מחמת גריעותא דידי', כגון בגדי עניים לעשירים, דזה אמנם מקרי אינו ראוי, ובין היכי שהדבר בעצם הוה ראוי, ורק איסורא הוא דרביע עליו, כגון תרומה לזר, דזה שפיר מקרי ראוי עיי"ש. וה"נ זה האח דהוה איטר יש בו חסרון בגופו ובעצם אינו ראוי לחליצה מחמת גריעותא דידי, ולכן מקרי אינו ראוי לחליצה, וכמו חיגר שנתפשט, דמקרי אינו ראוי דגברא לא חזי, משא"כ האח השני בעצם הוה ראוי ורק איסורא הוא דרביע עליו, שאינו יכול ליבם מחמת חרם דר"ג, שפיר הוה בגדר ראוי לחליצה, ומסתבר מילתא שהוא קודם לחלוץ. ועיין בר"נ ריש ביצה שכתב. דתרנגולת העומדת לאכילה, אף שאסורה משום שבת לא יצאה מתורת אוכל דארי' הוא דרביע עלי' עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לעניננו

ה) ויש להביא עוד דמיון לזה מדברי הש"ס בפסחים (ס"ג ע"ב), לשמו ושלא לשמו פסולו בג בגופו, לאוכליו ושלא לאוכליו אין פסולו בגופו, ומשמע ג"כ דפסול בגוף חמור מפסול הבא מבחוץ מצד אחר, וה"נ האח האיטר הוה פסולו בגופו, והאח השני שיש לו אשה הוה פסולו שלא בגופו, רק מחמת האשה שיש לו, ומסתבר דהאח האיטר שפסולו בגופו גרע. ויש לדמות זאת ג"כ להא דאיתא ביבמות (ס' ע"ב), דמוכת עץ גרועה מארוסה שנתגרשה דהא (היינו מוכת עץ) אתעביד בה מעשה (כלומר שיש שינוי בגופה), והא (היינו ארוסה שנתגרשה) לא אתעביד בה מעשה (כלומר לא נעשה שינוי בגופה), וה"נ האח הגדול לא אתעביד בי' מעשה, והיינו שלא נשתנה גופו, משא"כ האח האיטר אתעביד בי' מעשה שנשתנה גופו, ולכן האח האיטר גרע

ו) ויש להעיר עוד בדבר החקירה אם חסרון מצד ה הגוף גרע או חסרון מצד האיסור דזה תליא באיבעית הש"ס בשלהי עירובין, טמא ובע"מ איזהו מהן נכנס, ונחלקו בזה ר' חייא בר אשי ור' אלעזר עיי"ש, דבע"מ יש לו חסרון בגופו שהוא בע"מ, וטמא יש לו חסרון מצד האיסור הרובץ עליו, וא"כ מאן דס"ל דטמא נכנס יסבור, דחסרון בגוף גרע, ולכן כשהברירה בידינו לבחור, או במי שיש לו חסרון בגוף או במי שיש לו חסרון מחמת איסור, מהראוי לבחור בזה שגופו שלם וחסרונו הוא רק מחמת איסור, ואידך ס"ל דחסרון מחמת איסור גרע מחסרון בגוף, ולכן מהראוי להקדים זה, שיש לו חסרון בגופו על זה שיש לו חסרון מחמת איסור, ובהבנת הענין מדוע ס"ל הכי, י"ל דה"ט משום דלדידי' האיסור והיינו הטומאה נחשב ג"כ, כמום בגוף, ולכן ס"ל דחסרון מצד איסור לא נופל, מחסרון מצד מום הגוף ועוד גרע ממנו. ויש להביא סמוכין לזה מדברי התוס' ביבמות (פ"ט ע"א) ד"ה אין תורמין שכתבו, דה"ט דאין תורמין מן הטהור על הטמא, משום דטמא לגבי טהור הוה כרעה לגבי יפה עיי"ש, ומשמע דמהות הטומאה גורמת שהדבר נעשה כרע בגופו. עוד יש להביא דוגמא לזה מדברי התוס' בשבת (נ"ח ע"א) ד"ה אעפ"י שכתבו, דהא דאמרינן כפה שנתנוהו לספר טהור מן המדרס, אעפ"י שלא עשה שום שינוי, כיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשיב כשינוי מעשה עיי"ש, ומשמע דע"י האיסור נחשב כאלו נעשה השתנות בגוף הדבר, ויש להאריך עוד בפרט זה ואכ"מ. ולדינא לענין שאלתנו כבר כתבתי בלא"ה דמהראוי שיחלוץ האח הגדול, אף שהוא נשוי, ולא הקטן הפנוי וכמו שביארתי

סימן צד

א) בסימן הקודם דברנו מדין חליצת איטר, אזכיר בזה במה שנחלקו הפוסקים לענין חליצת איטר, שהדין שחולץ בשתי רגליו, אם חולץ בשתיהן ביחד, או בזא"ז, כאשר כן הוא גם מנהגנו, וכמ"ש בב"ש סי' קס"ט ס"ק ק"ד, ובשו"ת שבות יעקב ח"א אהע"ז סי' קכ"ט צידד לחזק מנהגנו, דאף, שהחליצה היא בזא"ז, כיון שחליצת הרגל, השני' היא תיכף וסמוך לחליצת הרגל הראשונה בלי הפסק בנתים, חשוב זאת ג"כ כאלו היתה בבת אחת, והביא ראי' נחמדה לזה מדברי הגמרא ביומא (ה' ע"ב), שמשמע משם כיון דלבישת הבגדים ע"י בני אהרן היתה בזאח"ז בלי הפסק בנתים, נקראת לבישה בבת אחת עיי"ש

ב) ונראה להביא ג"כ סמוכין לזה מדברי התוס' כתובות (ל' ע"ב) ד"ה לא צריכא שכתבו, דכיון דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשוב באין כאחת, אעפ"י שאין כאחד ממש, כדאשכחן ביבמות (ל"ג ע"א), דמפרש בעל מום ששמש בטומאה דאתי בהדי הדדי, כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה, אעפ"י שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם. שיחתוך עיי"ש, וה"נ י"ל אף שאין חליצת שני המנעלים באה כאחת, כיון שנעשו מיד בזא"ז חשובה כאלו באה כאחת

ג) עוד נראה להביא דמיון לזה מדברי הגמרא בזבחים (ל"א ע"א), כביצה אוכל ראשון וכבינה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון, חלקן זה שני וזה שני וכו', נפל זה בעצמו וזה בעצמו על ככר של תרומה פסלוהו, נפלו שניהם כאחת עשאוה שני', וכתב רש"י שם דה"ה בזה אחר זה, אם נפל השני בעוד הראשון עלי' שניהם כאחד קרי לי' עיי"ש, ומשמע ג"כ דכל ששני המעשים הי' תכופים זה אחר זה בלי הפסק חשוב זאת בת אחת

ד) ויש להביא עוד ראי' לזה מדברי התוס' בכורות (י"ח ע"א) סד"ה אפשר לצמצם שכתבו, דמה שאמרו בגמרא שם בדף (ט' ע"ב), לענין יצאו שנים בעשירי, דכל בבת אחת תרוייהו קדשי, לאו בבת אחת ממש בצמצום, רק אפילו ק קדם אחד משהו לחבירו ג"כ הוה בבת חת עיי"ש, ומשמע ג"כ דאפילו בזא"ז, אם ההפסקה מועטת מקרי בת אחת. ועיין תוס' יבמות (צ"ח ע"א) ד"ה על שכתבו, דכיון שהנבואה השני' של יונה היתה בא ותו היום חשוב הכל כנבואה אחת עיי"ש, ומשמע מדבריהם שאפילו אם יש הפסקה מרובה, כל שלא נמשכה ההפסקה יותר מיום חשוב הכל כמעשה אחד, ועיין במג"א סי' א' ס"ק ג', שכתב לענין מ"ש הרמ"א שם, דמיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת ה',