אבני חפץ קעט

לא דברו רק בדרך כלל, ולא נתתו למנינא להזכיר כמה תהי' ההוספה, וא"כ אין ראי' מזה שלא הזכירו התנאי בנוגע למשך ימי השכירות שמחלו על התנאי הזה, דגם בנוגע לההוספה לא הזכירו הכל בפירוש, ושפיר י"ל בזה דעל דעת ראשונה השכירו וכמו שביארנו, וכיון דחשבינן השכירות השני' כשכירות לזמן קצוב, ממילא לא יוכל שמעון לדרוש שום הוספה באמצע, דבשכירות לזמן קצוב. אעפ"י שנתיקרו הבתים או הוזלו אין יכולין לשנות כמבואר בחו"מ סי' שי"ב סעיף י', אבל אם מתחלה לא היתה השכירות לזמן קצוב, בודאי גם השכירות החדשה שנעשתה בעת שדברו אודות ההוספה ג"כ הוה רק שכירות סתם, ונהי שאין בכח שמעון להוציא את ראובן כעת מהחנות, דבחנות צריך להודיעו י"ב חודש מקודם בשכירות סתם, כמבואר בחו"מ סי' שי"ב סעיף ו', אבל כיון שנתיקרו הבתים יוכל לומר לו על להבא או שכור בשווי' או תצא, וכדאיתא בחו"מ שם בסי' שי"ב סעיף ט'

סימן צג

ע"ד השאלה באחד ששל"ח בלא זש"ק, והניח אח גדול נשוי ואח קטן פנוי, אבל זה האח הקטן, באשר הי' בצבא המלחמה, בלכתו עוקר כרעא דשמאלא ברישא, כי כן דרך אנשי המלחמה שמרגילין עצמם להתחיל ללכת ברגל השמאלית, מי משני האחים האלה יחלוץ לאשת המת הזקוקה, אם האח הגדול הנשוי או הקטן הפנוי

א) הנה אם האח הקטן הי' הולך כדרך כל הארץ, שעוקרין כרעא דימינא ברישא, בודאי הי' הוא קודם לחליצה, כמ"ש הב"ש באה"ע סי' קס"א ס"ק ז', דאם יש להאח הגדול אשה אז חליצת הקטן עדיף עיי"ש, אמנם כאן שהאח הקטן הוא איטר יש לעיין, אם גם בכה"ג הוא קודם, או דילמא בזה האח הגדול עדיף, אף שהוא נשוי. ולכאורה יש לצדד דהאח הקטן ל"ה כלל איטר, כיון דמה שעוקר כרעא דשמאלא ברישא אינו עושה כן בת בתולדה רק מחמת הרגילות, ואיטר לא מקרי רק כשנולד כך, אבל לא כשנעשה כך מחמת ההרגל, אכן בזה באנו למחלוקת המובאת בב"י או"ח סי' כ"ז, לענין מי שהרגיל עצמו לעשות שום דבר ביד שמאל, אם מקרי איטר לענין הנחת תפילין, דדעת המרדכי דל"ה איטר, דלא מקרי איטר אא"כ נולד כך, והר"ץ חולק עליו וס"ל דהוה איטר, עיי"ש ובמג"א סי' כ"ז ס"ק ט' ובדג"מ שם, וה"נ י"ל דלדעת המרדכי ל"ה האח הקטן איטר, כיון דשליטתו ברגל השמאלית ל"ה בת בתולדה, ולדעת הר"ץ הוה איטר

ב) ברם יש להעיר דבנ"ד גם הר"ץ יודה דל"ה איטר, דע"כ לא כ' הר"ץ דגם ע"י רגילות מקרי איטר רק לענין תפילין, דהטעם שמניחין ביד שמאלית הוא, או משום דדרשינן ידכה יד כהה כר' אשי במנחות (ל"ז ע"א), או משום דילפינן וקשרתם וכתבתם, מה כתיבה בימין אף קשירה בימין כר' נתן שם. ושני הטעמים האלה שייכים גם באיטר. ע"צ ההרגל. דסוף כל סוף אצלו הוא להיפוך, דהיד הימנית היא כהה וחלישת כח וגם הכתיבה אצלו ל"ה בימין רק בשמאל, ומה לי אם הוה זאת בתולדה או מפאת הרגילות, לכן שפיר י"ל דדינו כשאר איטר, שמניח בשמאל דידי' שהוא ימין כל אדם, משא"כ בחליצה, הטעם שיש לחלוץ ברגל ימנית הוא משום דילפינן ממצורע וכדאיתא ביבמות (ק"ד ע"א) והוה גזה"כ, וא"כ גם באיטר גמור מהראוי הי' לנו לומר דיחלוץ ברגל הימנית כשאר אדם, וכאשר כן באמת דעת הסמ"ג שכ', דמאחר שהצריכה התורה ימין בפירוש, דילפינן רגל רגל ממצורע, לא איכפת לן בין איטר לשאר אדם, נהי שאנו מחמירין באיטר גמור לחלוץ בשתי רגליו, וכדאיתא בש"ע אה"ע סי' קס"ט, הנה י"ל דזה דוקא באיטר גמור שנולד כך. אבל לא היכי שההרגל גרם זאת, דע"י הרגילות לא נדחתה הרגל הימנית מחשיבתה לחלוץ בה. ויש להביא קצת דוגמא לזה ממ"ש הפמ"ג באו"ח סי' תר"נ בא"א ס"ק כ' לענין דיחוי אצל מצות, דהיכי שהאדם סיבב הדיחוי ל"ה בכלל דיחוי עיי"ש, וה"נ כיון שהאדם בעצמו סיבב דיחוי רגל הימנית ל"ה דיחוי ויש לחלוץ בה

ג) אמנם מדברי הנובי"ת חאה"ע סי' קנ"ה משמע, דכשנעשה איטר גרע לענין חליצה מנולד איטר, עיי"ש שצידד דאפי' לדעת הרמב"ן, דאיטר אינו חולץ כלל, משום שאין לו ימין, זה דוקא כשנעשה איטר, אבל לא כשה י' איטר מעיקרו, וזה משום דהא דמצרכינן ימין בחליצה הוא, דכן ילפינן ממצורע, ובמצורע כתבו התוס' בסנהדרין (מ"ה ע"ב) ד"ה אין לו, דאם הי' גידם קודם שהוזקק לטומאה נותן לו על מקומו, וכיון שכן בנ"ד שנעשה איטר ע"י רגילות יש צד להחמיר לחוש לדעת הרמב"ן דבזה ל"מ כלל החליצה. ולפ"ז י"ל דיותר טוב שיחלוץ האח הגדול, שאין בו חשש איטר אף שיש בו חסרון שהוא נשוי, וכש"כ הוא דהשתא אם האח הגדול הוא איטר, שעיקר מצות החליצה שייכת בו, מ"מ הוא נדחה מפני הקטן וכמ"ש בנוב"י שם, היכי שהאח הקטן הפנוי הוא איטר, בודאי הוא נדחה מפני האח הגדול, דאם החסרון של איטר אלים להפקיע המצוה מהאח הגדול להקטן, שאין בו שום עדיפות, מכש"כ שהוא אלים להפקיע המצוה מהאח הקטן הכנוי להגדול, שעכ"פ יש לו עדיפות שהוא הגדול, בשגם שחשיבות האח הגדול לגבי האח הקטן עדיפא הרבה מחשיבות האח הקטן הפנוי, לגבי האח הגדול הנשוי, דעיקר המצוה הוה בהאח הגדול ואם אינו רוצה כופין אותו וכדאיתא באה"ע סי' קס"א ס"ק ד', משא"כ הנשוי י"א דל"ה רק לכתחלה, וכ"כ בתשו' רע"א מהד"ת סי' מ"ג, דדברי הב"ש לא נאמרו רק לענין לכת חלה כששניהם רוצים, דבוחרין בהקטן, אבל כששניהם אינם רוצים, כופין להגדול עיי"ש, וא"כ אחרי שחסרון של איטר דוחה למעלת הגדול מכש"כ שדוחה למעלת הקטן, ובלא"ה יש חולקים על הב"ש וס"ל, דגם לכתחלה כשהגדול נשוי והקטן פנוי יחלוץ הגדול, וכ"כ בתשו' פרח מטה אהרן ת"ב סי' מ"ח, דתמיד הגדול קודם לחלוץ אף שהוא נשוי והקטן פנוי, וכ"מ מדברי הישי"ע סוס"י קס"א שכתב, דאם הגדול אינו כאן והוא נשוי והקטן פנוי והוא בכאן, א"צ להמתין על הגדול עיי"ש, ומשמע דאם הגדול כאן הוא קודם, אף שהוא נשוי והקטן פנוי, וכיון שכן לענין שאלתנו הדבר ברור שיחליץ ה הגדול, שאין בו חשש איטר, ולא הקטן שיש בו חשש איטר, אף שהוא פנוי והגדול נשוי וכמ"ש

ד) ויש להעיר לענין שאלתנו, כיון שהחסרון של האח הקטן הוא בגופו מחמת שהוא איטר