אבני חפץ קעח

שכר הדירות מפאת המלחמה, וראובן הסכים לזה, אכן בהיותו נחפז לדרכו לא קצבו סכום ההוספה, ועכשיו בבואם לידי חשבון, הנה שמעון דורש הוספה מרובה מאד, יותר מפי שנים מכבתחלה, באמרו כי כן הוא שיווי הדירה כעת, אחרי שהדירות עלו במחיר למעלה ראש, וראובן טוען שאם אמנם שהבטיח לו להוסיף על דמי השכירות, כונתו היתה הוספה מועטת ולכל היותר בכפילא, אבל לא הוספה גדולה כ"כ עוד יותר מדמי השכירות ששילם מתחלה, הדין עם מי

א) הנה נראה שצדקה טענת ראובן, כיון דלשון הוספה ל"ש רק לכל היותר עד השנות הדבר העיקרי אבל לא שתרבה עוד ההוספה על עיקר הדבר שמוסיפין עליו, וראי' ברורה לזה נלפע"ד מדברי המדרש דברים רבה א' ס"ג, ד"א למה ברכן בלשון תוספות, שתוספתו של הקב"ה יתירה מן העיקר, בנוהג שבעולם אדם לוקח מחבירו ליטרא של בשר, ואמר לו הוסיף לי, כמה הוסיף לו אונקיא, אבל הקב"ה תוספתו יתירה מן העיקר וכו' עיי"ש, ומשמע דבלשון בני אדם ל"ש לומר לשון הוספה כשההוספה מרובה על העיקר, דמושג הוספה כולל בקרבו יתרון דבר פחות מהעיקר, ועכ"פ דומה להדבר שמוסיפין עליו, אבל לא יתרון דבר שהוא, מרובה עוד על העיקר, וה"נ אם הבטיח לו ראובן להוסיף על השכירות ולא קצב כמה, לכל היותר היתה כונתו הוספה דומה לדמי השכירות, אבל לא עוד יותר מזה, אשר ע"ז אינו נופל מושג הוספה וכאמור. ויש להביא עוד קצת דמיון לזה, מהא דנקטינן גבי שבת דיש להוסיף מחול על הקודש, ומה"ט אם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך הרשות בידו, וכדאיתא בש"ע או"ח סי' רס"א ברמ"א, ומ"מ אם קיבל קודם פלג המנחה, אין קבלתו כלום, וכמ"ש במג"א שם ס"ק י' בשם הרי"ו עיי"ש, ודומה לזה הביא ג"כ בב"י או"ח סי' תרע"ב בשם מהר"י אבוהב, לענין נר חנוכה, דאף שמותר להקדים ולהדליק מבע"י, מ"מ צריך שיהי' בפלג המנחה האחרון, ומשמע ג"כ דלשון הוספה פה לא יתכן רק על הוספת דבר מיעוט ביחס אל הדבר העיקרי, אבל לא על הוספת דבר מרובה וכמ"ש

ב) ומצאתי בשו"ת רמ"ץ או"ח סי' כ"ט שדן באחד שמכר לנכרי בע"פ שלשים טאפ מי דבש, ואמר לו שאם יהי' יותר משלשים ג"כ מכור לו, והי' שם הרבה יותר משלשים, אם זה הוה בכלל המכירה, והעיר אם שייך לשון יותר כשהיתרון רב מאד, ורצה להסתייע מדברי המהרי"ו בהגהות הובא בש"ך יו"ד סי' ל"ה ס"ק ל"א ובטו"ז שם, דאם יש בכל צד מהריאה ה' אונות טריפה, וזה משום דבש"ס אמרו ה' אונות יש לה לריאה, וא"כ אף שאמרו דיותרת בדרא כשר, מ"מ לשון יותרת הוא פחות מכפל ואינו כשר רק ט' אונות. והנה ראי' זו קלישתא מאד, דבאמת דעת מהרי"ו בזה יחידאה היא, והפוסקים דחו אותה בשתי ידים, וכדאיתא בטו"ז וש"ך שם דנקטינן דאפי' יש הרבה אונות יותר מכפל ג"כ כשר, וכן הרגיש בזה בעצמו בתשו' רמ"ץ שם, אמנם מדברי המדרש שהבאנו מקור נפתח גם לדינו של התשו' רמ"ץ הנ"ל והמה כראי מוצק, דאם ל"ש לשון הוספה כשההוספת מרובה על העיקר, ה"ה דגם לשון יותר לא יתכן בכה"ג וכמ"ש

ג) אבל מה שיש לעיין בנידון שאלתנו, דאם אמנם על הזמן שעבר לא יוכל שמעון לתבוע יותר מפי שנים של דמי השכירות שראובן רוצה לשלם לו (ואה"נ דאלו הי' ראובן רוצה לשלם אף פחות מזה, אולי ג"כ הי' שמעון מחויב ליקח, דלשון הוספה משמע לכל היותר תוספות כהעיקר, אבל משמעותו גם פחות מזה וכמ"ש), אכן על לה בא, אם לא יוכל שמעון לומר לראובן, אם תתן לי הוספה כרצוני טוב, ואם לאו איני רוצה להשכיר לך וצא מן הבית. ונראה דאם עד עתה היתה השכירות על זמן קבוע, כגון על שנה שנתים או יותר, ובעת שדרש שמעון ההוספה כלתה השכירות, הנה כיון שנגמר ביניהם, שראובן יתן לו הוספה וישאר להלאה בהחנות, התחילה אז שכירות חדשה, ואחרי שלא הגבילו מועד השכירות, י"ל דאדעתא דשכירות הראשונה השכיר, וכמו שהשכירות הראשונה היתה על זמן קבוע, כן גם השכירות החדשה נעשתה על משך הזמן הזה, וכדוגמא שמצאנו בשבת (צ"א ע"א), כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה, וכיוצא בזה מצאנו ג"כ בזבחים (מ"א ע"ב), כגון שנתן את הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה קסבר כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה (ועיי"ש בדף ב' ע"ב). יש לדמות זאת להא דאיתא בחו"מ סי' של"ג ס"ח בהגה"ה, בש"ץ שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כו"כ, ואח"כ השכיר עצמו לבני עיר הזאת עם מנהיגים שניים ולא התנה, ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו, ודומה לזה איתא ג"כ בחו"מ סי' קס"ג ס"ה בהגהה, דש"ץ ששכרוהו מתחלה לפטור ממסים, ואח"כ שכרוהו סתם, ודאי על תנאי הראשון שכרוהו, וה"נ י"ל כיון דמתחלה הי' המדובר על איזהו זמן הוא השכירות אף שאח"כ נעשתה השכירות סתם, בודאי על משך הזמן הראשון נעשתה

ד) ברם יש להתוכח קצת דלפי המבואר בש"ך שם בסי' של"ג ס"ק כ"ב, ע"כ ל"א דעל תנאי הראשון השכיר עצמו, רק אם השכיר עצמו בסתם, אבל אם השכיר עצמו וקצב השכירות, ולא הזכיר התנאי, אמרינן מדקצבו השכירות ולא התנאי, ה"ל כקציצה חדשה, ולא על התנאי שכרוהו, ועיין בפתחי תשובה שם ס"ק י"ד שהביא בשם תשו' חמדת שלמה חא"ח סי' ז', שכ' דלפ"ז גם לענין הגבלת הזמן, בכה"ג שקצבו השכירות, ל"א דקבלוהו על הזמן שקבלוהו מתחלה, כיון דהוה קבלה חדשה עיי"ש (ויש להסתייע לזה ג"כ ממ"ש הריב"ש בתשובה סוס"י רנ"ז דאם הזכיר בשטר גם באי כחו, ובתנאי השיור כתב רק לעצמו ולא הזכיר באי כחו כדמעיקרא, אמרינן דדוקא נקט לו ולא לב"כ). ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש הרמ"א בחו"מ סי' קי"ב, דאף דנקטינן שגם לענין מה שראוי להשתעבד אמרינן אחריות טעות סופר, מ"מ אם כתב מקצת אחריות, ולא פירש דאקנה, י"ל דלא אמרינן בזה טעות סופר, דהואיל ופירש קצתן, מה שכתב כתב, ומה שלא כתב לא כתב עיי"ש, וה"נ מדפירש הא והא לא פירש, אמרינן מה שפירש פירש ומה שלא פירש לא פירש, ולפ"ז גם בנידון שלפנינו י"ל, כיון שהי' המדובר שראובן יוסיף על דמי השכירות, והגבלת הזמן של השכירות לא הזכירו, ל"א דהשכירות היתה על הזמן שגבלו בתחלה, רק הוה כשכירות חדשה, וכיון שלא קצבו הזמן הוה הדין כמו בשאר שכירות שלא לזמן

ה) ויש לחלק דע"כ לא כתב הש"ך, דאם קצבו השכירות הוה שכירות חדשה, זה דוקא כשקצבו השכירות בדיוק, דאז אמרינן, מדנחתו להקציב השכירות ולא נחתו להזכיר התנאי, ש"מ דאהא קפדי ואהא לא קפדי, ולכן ל"א לגבי התנאי דעל תנאי הראשון שכרוהו, משא"כ בענין שלפנינו, אם אמנם שהמדובר הי' שיוסיף השוכר על דמי השכירות, אבל